"עליה לגלות חיות טוטם קיימות וחדשות! שכן מדובר כאן בעולם של טבע, מיתוס וארכיטיפים" – כללי האקופואטיקה מאת המשורר גרי סניידר
בין מעצבי כתיבת הטבע בארה"ב היה רלף וולדו אמרסון, שפירסם באמצע המאה ה-19 שתי מסות חשובות: "הטבע" ו"המשורר". לדעתו, מלים מייצגות עובדות בטבע ועובדות הטבע מייצגות עובדות רוחניות. מכאן שהטבע הוא סמל לרוח או מטפורה לאלוהי. אמרסון אף הרחיק לכת וראה את המשורר כ"אל משחרר", "הרופא היחיד", משום שיש לו קשר מיוחד עם העולמות העליונים.
המשורר בן אותו זמן, וולט ויטמן, אף הוא חשב באותה רוח ואמר: "האדמה והים, בעלי החיים, דגים וציפורים, הרקיע וגרמי השמים, היערות, הנהרות, ההרים, אינם נושאים זניחים… אך אנשים מצפים מהמשורר ליותר מאשר תיאור היופי והאצילות שתמיד מתקשרים עם עצמים אילמים. ]…[ הם מצפים שיתווה את הנתיב בין המציאות החומרית אל נשמתם".
כלומר, בשירת הטבע הקלאסית הטבע הוא נושא נשמתי־שמימי ושירת הטבע היא התבוננות במהות רוחנית. התוצר המיוחל של השירה הוא אקסטזה וכל אקטיביזם חברתי (ואי אפשר לומר שאמרסון וויטמן לא חתרו לשינוי) הנרמז בטקסט יהיה לכל היותר תוצר לוואי. וגם זה מוסתר בשכבות של מטאפורות.
גישה זו לטבע לא יכלה להימשך לתוך המאה העשרים, כשתגליות המדע, תורת דרווין ותורת פרויד החלו לחלחל לתודעה. אין פלא שמי שהמשיך לכתוב על הטבע כשוחר טוב ואלוהי פשוט הוזנח. כל מי שראה עצמו משורר מודרני עבר לעיר ונהפך למשורר הניכור האורבני והעומק הפסיכולוגיסטי, עד שעליית המשבר האקולוגי על סדר היום בשנות השישים החזירה את הרלוונטיות לשירת הטבע. אבל זו כבר נראתה אחרת וקיבלה את השם אקו־פואטיקה.
באקופואטיקה של המאה ה-21 תפקיד המשורר הוא לגייס את כשרונו כדי להציל את הנותר מהטבע ולהשתמש ללא כל הסתרה ברטוריקה.
לא עוד התלות בהשראה אלוהית. המשורר מדבר מניסיונו ורגשותיו, מה שהופך אותו לנביא מסוג חדש. לא עוד שליח האלוהים אלא נציגם של ערכים חברתיים ושל פגיעות הטבע.
המשורר הבריטי הגדול טד יוז ("שועל המחשבה", הוצאת שוקן, 1996) נחשב היום אחד מחלוצי האקופואטיקה, אך הוא התקשה להכניס מידע אקולוגי ישיר לשיריו. במקום זה לא הניח לסוגיית המשבר הסביבתי לרדת מסדר היום באנגליה. פעם כתב למרגרט תאצ'ר: "יש לטפל במצב הסביבה כמצב חירום לכל דבר!" הוא השפיע על תוכניות הלימודים ובעת כהונתו כמשורר החצר הגדיל לעשות כשלכבוד הולדתו של אחד הנסיכים חיבר טקסט אקולוגי מובהק העוסק בזיהום נהרות בבריטניה.
כיום זהו גרי סניידר הנחשב למשורר המרכזי בתחום זה. לא רק שאין כל קושי להכניס מידע אקולוגי לשיריו, אלא שהוא אף קובע את הכללים. הנה טקסט שלו, "שמונה הנקודות לכתיבה אקו־פואטית:
- עליה להיות מילולית, להתכוון לעצמים הקונקרטיים שהיא מזכירה.
- עליה לדעת מי הוא מי ומה הוא מה במערכת האקולוגית שבה היא ממוקמת, אפילו אם הדברים אינם מיוצגים בשיר.
- עליה להיות מעוגנת במקום ספציפי ולדעת עליו גם היסטוריה חברתית וגם היסטוריה סביבתית, אפילו אם הדברים נשארים מתחת לפני השטח של שיר.
- עליה לגלות חיות טוטם קיימות וחדשות! שכן מדובר כאן בעולם של טבע, מיתוס וארכיטיפים.
- עליה ללמוד לא לפחד מהמדע. להתקדם אל מעבר למדע המקובל, אל טריטוריות חדשות כגון אקולוגיית נוף, ביולוגיה משמרת, תיאוריית כאוס, תורת המערכות המורכבות.
- עליה ללכת הלאה עם המדע לתוך האספקטים הבעייתיים של מה שקרוי 'אובייקטיביות'.
- עליה ללמוד את התודעה (Mind) ואת השפה: השפה — כמערכת פראית, התודעה — כבית גידול פראי, העולם — כעשייה (Poesis), שיר — כיציר של הנפש הפראית.
- עליה להיות מיומנת במלאכתה, מסוגלת לעשות את העבודה".