המשוררת נגה גולדרינג והצלמת עליזה אורבך — כל אחת מכיוונה, כל אחת והספר שלה, מצליבות מבטים בעת שהן מתבוננות על הטבע שסביבן
שיר על הארץ עליזה אורבך. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמודים לא ממוספרים, 88 שקלים
הגשם לי הרוח נגה ב' גולדרינג. הוצאת פרדס, 71 עמודים, 49 שקלים
וולט ויטמן ביקש מקוראיו המיידיים והעתידיים לקרוא את שיריו מול נופים נשגבים או לפחות מול ציורים המנציחים נופים שכאלה. הוא טען כי העובדה שקרא את היצירות הקלאסיות לרגלי הרים, מול הנוף הפתוח, סיפקה לו תנאים אולטימטיביים להפנימן; בלי ליפול מהרגליים ובלי שזה יעלה לו לראש, רק לרוות את החומרים העשירים לתוך ערימת הקומפוסט התוססת שבמוחו. הציורים שעליהם המליץ כרקע הולם לקריאת שירה שייכים למה שקרוי "הנשגב הגיאופיזי".
אני תמיד קוראת וכותבת בחוץ, כמו ברגע זה, במעבה האלונים, מול עמק זיתים ותל. אך היום מונחים על הסלע המשמש לי שולחן שני ספרים המקיימים בינם לבין עצמם את המלצתו של ויטמן: האחד הוא קובץ שירים ראשון למשוררת ואשת מדעי הטבע נגה ב' גולדרינג, והשני — ספר צילומים קטן של הצלמת הוותיקה עליזה אורבך. קובץ השירים נקרא "הגשם לי הרוח" וספר הצילומים "שיר על הארץ". הרי לפנינו צילומים של הנשגב הגיאופיזי הארץ־ישראלי לקרוא על רקעו את השירים, ולהפך; מכיוון שהצלמת רואה באסופת צילומים אלה שיר, שיר על הארץ, הרי שאפשר להתבונן בהם על רקע שירי הספר הגיאופיזיים של גולדרינג.
המשוררת והצלמת — שתיהן ילידות חיפה. שתיהן חורגות מהגדרות של סוגות אמנותיות, שכן צילומיה של אורבך, שבעבר היה בהם פן תיעודי, משפיעים עליך שירה, ושירי גולדרינג חורגים לכיוון התיעודי של יומן־גן.
גולדרינג, שרוב זמנה מוקדש לפואטיקה של חיים ועבודת אדמה על גבעה טרשית בגליל, קיבצה כאן את השירים שבכל זאת הועלו על הכתב. בשירים אלה הסביבה הטבעית — עצים, סלעים, ציפור, חם, גשם, רוח — אלה נושאי השירים ולא מטאפורות למצבו של האדם. והם כתובים על ידי אשה החיה ביניהם, קשורה אליהם ומכירה את הדקויות. "אדומת החזה/ שבת אל גני/ סינר חלודה תפוח/ מפיק שירת חורף/ רוננת/ נעלמה/ בסובך// בלונדון ידעתי את חמדתך האורבנית/ ציפורי — קראתי לך/ ואת ירדת מענף הסמבוק/ לחלץ תולעים מרגבים נהפכים/ כפסע מקלשון החפירה".
אורבך, שכבר חקרה והנציחה והתמירה לאמנות גבוהה את חלוצי ההתיישבות בארץ, ניצולי שואה, אמהות, נשים בעבודה, וגם את ירושלים והים ולאחרונה את עצי הדקל הגוועים )בשל מזיק הקרוי חידקונית(, מגישה לנו בספר קטן, כראוי לספר שירים, צילומי שחור־לבן של מראות שגורים בארץ, נופי צדי הדרך הזניחים הכותבים את שיר ההיות כאן. ללא מלים, אפילו בלי שם האמנית על העטיפה, נפרשים הנופים ומרגשים כשיר.
אם הספרים גדולי הפורמט הרבים שפירסמה אורבך בעבר היו תוצרים של "פרויקט", הרי שצילומים אלה נאספו מעצמם בין הפרויקטים, כמו פרגמנטים־של־שירה במגירה, רגעים של הלך נפש, של הפסקה, של עצירה כדי להיות, כדי להיות ִעם. כל צילום הוא רגע שבו הצלמת יוצרת קשר אני־אתה, מונח של מרטין בובר, בינה לבין נוכחות זו או אחרת בסביבה. צילום ערימת התבן, למשל, מעלה על דעתי את הסיפור שמביא בובר בספרו "בסוד שיח" על מנחם־מנדל מוויטבסק, שבביקורו בארץ ראה פתאם ערימת חציר על הדרך. עצר וראה וראה, בכל ישותו, בצורה כזאת שהיה בזה משום גילוי שכינה, או יחסי אני־אתה.
כמו חבילת החציר, כל צילום בספר הוא רגע של עצירה ופגישת אני־אתה עם רכיבי נוף הארץ המלווים אותנו מאז ילדותנו, בנסיעותינו מוסחות הדעת קדימה! לשם! העובדה שהאמנית בחרה לא לקלקל באותיות שמה את צילום העטיפה, את סבך הקוצים מצד אחד ומתלול הסלע מן הצד האחר, אף היא מעידה על יחסים שוויוניים אדם־מקום. זיקה למקום מוכר היטב, במקרה זה ארץ ישראל,
רגעים של עצירה ופגישה עם האחר שמעבר־לאנושי — את אלה נותנים לנו שני הספרים הללו, המונחים על המדף המתהווה של הספרות האקו־פואטית הישראלית.