16 בינואר 2014

ט"ו בשבט | הזדמנות ירוקה להבין מהי "אקו-פואטיקה"

מקובל להתחיל טקסט אֶקו־פואטי בסיפור אישי, המעוגן במקום ספציפי. כך עושה גם קָמִיל דוֹנְגִי, משוררת אפרו־אמריקאית שערכה את האנתולוגיה "טבע שחור". היא מספרת כי כשעקרה מבוסטון לעיר קטנה נהגה להתלונן על כך שאינה רואה מהחלון אנשים, כלומר סיפורים, אלא עצים בלבד. ואז החלה להתעניין בעץ מסוים.

עד מהרה התברר שיש לעץ סיפור; סיפור אימה הקשור למורשתה, שכן הוא שימש עמוד תלייה לשחורים. העץ העצום צמח מעל בריכת שחייה ישנה שהרשויות בחרו לסתום במקום לשקם. והנה לראשונה גילתה שעץ מעניין אותה וגם בריכת שחייה. היא החלה לשוטט בסביבה כדי לסקור את הבריכות החדשות שנבנו ואף את בריכות הנחלים שבהן נהגו ילדים – לבנים כשחורים – לשחות ולא פעם לטבוע. העניין האנושי ההיסטורי הוא אפוא עילת המסע אל הקשר המחודש עם הטבע, בעיקר עם עצים.

ההתעניינות המחודשת בטבע, ובעיקר בטבע בעל עקבות היסטוריים־פוליטיים, דחפה אותה לבדיקת ההתייחסות לנושא בשירת כותבים אפרו־אמריקאים, וכך נוצרה האנתולוגיה המרתקת "טבע שחור". התובנה העיקרית בה: מי שעבר קשיים בחיק הטבע אינו מדבר בקולו של צופה נפעם מסוגו של המשורר וורדסוורת; ההבחנות המדויקות ביותר נכתבות דווקא על ידי העובד והרועה שהתאפשר לו סוף סוף לאחוז בעט.

משוררים שחורים חקרו את הקשרים בין האדם לסביבתו הטבעית הרבה לפני שנוצר המונח אקו־פואטיקה, המגדיר את היחסים בין הסביבה לשירה. עם זאת, הם לא ששו להעביר את מרכז הכובד של השיח התרבותי ליחסי אדם־אדמה, משום שלדעתם עדיין לא טופלו כראוי יחסי אדם לאדם. זו הסיבה ששירי שחורים אינם מרבים להופיע באנתולוגיות אקו־פואטיות, שכן כתיבתם מתויגת כשירת מחאה חברתית.

יערות הגשם כמערכת העיכול

לעומת "טבע שחור", מנסה "האנתולוגיה האקו־פואטית" להכיל את המבחר הרחב והעדכני ביותר בנושא. בעריכתה השתתף המשורר רוברט האס, איש אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה – המֶכָּה של החידושים והבין־תחומיות.

דווקא באנתולוגיה זו מעניין לגלות התייחסות לצדק סביבתי כלפי מיעוטים אתניים מעוטי יכולת והשפעה פוליטית, המנהלים "חיים של יאוש שקט (או לא)". ביטוי זה שאול מהנרי דיוויד תורו, שהחיל אותו על כלל האזרחים המורחקים מקשר מזין עם הטבע ורתומים לסוסי הכלכלה והפיתוח. העורכת מחילה את הביטוי הזה על המיעוט האפרו־אמריקאי האורבני.

בראש האנתולוגיה מופיע קטע משיר של ויליאם קרלוס ויליאמס: "התבּונני במה/ שנחשב כאן לחדש./ לא תמצאי אותו בו אלא/ בשירים זנוּחים./ לא קל להפיק/ את החדשות משירים/ ועם זאת אנשים מתים מוות אומלל/ מדי יום/ מחוסֶר/ מה שמצוי בהם".

הוא מתכוון לתשומת לב, לדיוק ולעדינות כלפי הקיום. שכן אין מנוס מן המסקנה שהמשבר הסביבתי מתאפשר בשל כשל תודעתי עמוק; את מה שהגדרנו כזניח, את מה שאיננו מצליחים להכיר ולהבין – קל להרוס. אך יש והשירה מחזירה אותנו אל חושינו.

עברו לתצוגת גלריה
ההקדמה של רוברט האס עתידה להיות טקסט חובה באוניברסיטאות. האס עורך הקבלה בין התפתחות המדע והפילוסופיה לבין המשוררים הכותבים באותה תקופה, ומוכיח שההתייחסות של השירה למדע, ואפילו למדע האקולוגיה, קדמה לתאריך המקובל כתחילת המהפכה האקולוגית. השורשים הם בקופרניקוס, גלילאו ודרווין. גם את המסה המקיפה שלו פותח האס בשיר, שיר מוקדם של גארי סניידר, המשורר האקו־פואטי המוביל משנות ה–60 ועד ימינו: "שורף את הענפים/ השדופים/ שאני שובר מתחת/ לאורֶן לבן קליפה/ עבות ופרוע/ מאה קיצים/ שלג מפשיר סלע ואוויר/ הכל מלחשש בענף מעוּקם./ אבן שחם של הרי הַסְיֵירָה;/ הר רִיטֶר –/ סלע שחור קדום כפליים./ דֶּנֶבּ, אָלְטֵאיר/ אש ברוח".

האס מציין כי "אורן לבן קליפה" גדל רק בפסגות הגבוהות של הסיירה נבדה בארצות הברית, דבר המלמד על כך שבשיר זה אנו נמצאים בגובה רב. בהביאו מונח המציין את תחושת הפליאה והטרנסצנדנציה שעורר הנוף, על מרחביו העצומים, בתושבי אמריקה, רומז הכותב כי סניידר הוא חוליה בשרשרת השירה והחשיבה האמריקאית. הוא גם רומז כי כדי לכתוב שיר זה צריכות היו להתרחש תגליות מדעיות בתחום הגיאולוגיה והבוטניקה והמשורר מודע להן.

כאן נכנס האס לתיאור גיאולוגי מפורט על האופן שבו נוצרו הרי הסיירה נבדה. חשוב לו, כמו לכותבים אחרים בתחום, לדבר לא רק על השיר אלא גם על פיסת העולם הפיזי הנוכחת בו. זה החידוש: כדי להבין שירים אקו־פואטיים דרוש להפנים את תגליות המדע. ולא רק כדי להבין שירים: אדם צריך לדעת עובדות על כדור הארץ משום היותו אדם על האדמה. ידיעת האדמה או הסביבה הקרובה תורמת לידיעת עצמך.

להאס אין ספק: השירה משפיעה ומושפעת, קולטת את הרעיונות המעצבים את רוח התקופה ומחזירה אותם מתוגברים ומרגשים ואישיים יותר, ולכן משפיעים יותר. בעיניו, הרצאה פורצת דרך של מדען לפני הקונגרס האמריקאי, המביאה לחקיקה, מקבילה לשירה הנכתבת באותה עת על ידי המשוררים המרכזיים של אמריקה.

כדי לשרטט המשכיות זו בחר האס להוסיף לאנתולוגיה פרק נרחב של שירה קלאסית, שבה נמצא אפילו את "ארץ השממה" של ת"ס אליוט; שהרי היא מבוססת על מיתוס צמחייה ופריון קדום, וכולה אומרת שיבוש הטבע על ידי האדם. כך ממשיך האס להביא התרחשויות בשטח, במדע, בחשיבה ובעשייה האקולוגית, יחד עם התרחשויות שיריות. לצד אליוט, הפסימי באשר לעתיד האנושות, מורחב הדיבור על יוצר שניסח דרך לצאת מזה. זה אלדו לאופולד, "אבי שימור היערות", שכתב באותה עת את "אתיקת האדמה" – ספר מכונן בתחום.

האס מדגיש את ההמשכיות, את היות הטבע והמדע רקע לשירה מאז ומעולם, ואילו עורכות האנתולוגיה הנוספות מנסות להמחיש את החידוש. כל שירה, כמעט, למן המזמורים הקדומים, ממוקמת בטבע ועושה שימוש במרכיביו; עם זאת, אקו־פואטיקה אינה רק שירה שמופיעים בה ציפורים ופרחים. מדובר בשינוי מערך של תפישות עמדות ושיטות. זו הכרה בישויות הביולוגיות הממשיות, בניגוד לישויות דמיוניות, החיות על הכדור יחד איתנו. שירה כזאת חודרת אל מערכת העצבים שלנו ומפתחת תפישת עצמי ועולם המסוגלת לעמוד על ההקבלה בין יערות הגשם למערכת העיכול שלנו.

זה המכנה המשותף, אומרות העורכות, ובכל זאת אפשר להבחין בשלושה סוגי שירה העשויים לחבור יחד ביצירת הסוגה החדשה. שירת טבע, שירה סביבתית – המעורבת יותר בסוגיות סביבתיות, גם בצדק סביבתי, ושירה אקולוגית ממש. השירה הזאת ניכרת בהיותה ניסויית ומבקשת לחדש לא רק בתוכן כי אם גם בצורה, בפרוזודיה, באופן שהשיר נראה על הדף. סוג זה של שירה מרבה בחקירות פוסט־מודרניות ותופש גם את השפה כשטח בר.

ברור שהגבולות אינם חדים ויש הרבה חפיפה. כל שירה המושפעת מקופרניקוס, שהזכיר לנו כי כוכבנו אינו בן יחיד; מדרווין שהזכיר לנו כי מן הקוף באנו; ומאלדו לאופולד ,שהזכיר לנו כי גם לאדמה יש זכויות – היא אקו־פואטיקה.

השבעות והאשמות

אנתולוגיה דקה ומקומית יותר היא האנתולוגיה "סבכים", שיצאה לאור באי לואיס, אחד האיים ההברידיים שבסקוטלנד. עורכיה חיים בבתי סירות על החוף ומשם מוציאים לאור כתב־עת אקו־פואטי. שם גם ממוקמת הוצאת הספרים. באנתולוגיה הזאת מופיעים הרבה שמות לא מוכרים והרבה הפתעות.

האסופה נקראת "סבכים" משום שהעניין העיקרי של האקו־פואטיקה הוא הכרה בהסתבכותו של האדם בעולם והניסיון להיענות לאתגר של הפיכת הסבך למארג מיטיב. לא תמיד יש לשירה תשובות, אך העוצמה שהשאלות נשאלות בה היא קריטית: כיצד נכונן יחסי גומלין חדשים עם התופעות והיצורים שמעבר לאנושי? כיצד נבין שדווקא היות הכל קשור בכל כה מסבך את יכולת ההבחנה?

אחד הדברים העשויים להשיב את השפיות הוא הזיקה למקום. מתחת לחשרת האיומים הגלובליים צריך אדם לדעת היכן הוא עומד.

כמו באנתולוגיות האחרות, גם בזאת יש שירי הלל, אני מאמין, השבעות, מדיטציות, רשימות, נבואות זעם, מחאות ועוד. לכל שיר, בדרכו, הכוח להוציאנו מן האדישות והאסקפיזם של "עסקים כרגיל", ולשקם את תחושת החיוניות שלנו ואת היענותנו למשהו שם בחוץ.

Black Nature: Four Centuries of African-American Nature Poetry 
Edited by Camille T. Dungy. The University of Georgia Press, 432 pp

The Ecopoetry Anthology
Edited by Ann Fisher-Wirth, Laura Gray-Street and Robert Hass. Trinity University Press Texas, 672 pp

Entanglements
Edited by David Knowles and Sharon Blackie. Two Ravens Press Isle of Lewis, 222 pp