גשם בשפה זרה

כתב העת "דימוי" שיסדה וערכה חוה פנחס כהן היה הושטת היד הראשונה של משוררים חילוניים לדתיים

תיכננתי לבוא אליה בחנוכה כמו כל השנים. כל שנה הייתי מדליקה נר אחד בביתה של חוה פנחס כהן. או ששהיתי באותה עת במנזר הקרוב לביתה, בדרך חברון, או שבאתי במיוחד ולנתי אצלה. היא התחילה להתעניין בי כשכתבתי על כביש גהה. אני התעניינתי בה כשכתבה מהתנחלות, כי זו היתה שירת מקום שלא רבים מיפו. אהבתי את הספר שהוציאה באותה תקופה "הצבע בעיקר". הערכתי מאוד את פועלה הציבורי: כנס "כיסופים" וכתב העת "דימוי". כתב העת הזה הוא הישג ואבן פינה בתרבות הישראלית. הוא היה הושטת היד הראשונה של משוררים חילוניים לדתיים, תופעה המשגשגת בימינו למרות הקיטוב ביניהם בציבור.

יכול להיות שגם בכתיבתה היתה חוה הראשונה שמיזגה את חיי הרחוב הישראלי עם המקורות, תופעה שכיחה בשירה הנכתבת היום, כאמור, המוצאת בית בכתב העת "משיב הרוח" בעריכתו של אליעז כהן.

חוה עניינה אותי בחזרה בתשובה שלה וגם ביציאה ההדרגתית, שכן גם אני נמצאת שם, באזור הביניים של המבקשים לשמר את המורשת היהודית אבל פתוחים לכל רוחות העולם. משום כך לא רק בחנוכה הייתי באה אליה אלא גם לקידוש בערב שבת, וזה במשך עשרות שנים. תמיד הסיטואציה שאני שוהה במנזר אבל צריכה קידוש בשבת. חוה ובנותיה המרשימות היו מסובות מסביב לשולחן, ולמרות שהיו כמובן גם מסובים גברים היתה איזו אחווה של נשים חזקות שיודעות מה הן רוצות.

בפעם האחרונה שלנתי אצלה כבר היתה שם אחת מבנותיה לעזור לה. עוד לא ידעתי עד כמה היא חולה, היא רק התקשתה בהליכה. בפעם שלפני האחרונה באתי אליה להשקה ביתית של ספרה "גשם בשפה זרה". היום אני כל כך שמחה שהוא זיכה אותה בפרס אשת הנשיא. באותו ערב לא ידעתי מה לחשוב עליו.

חברים קראו מתוכו וחוה סיפרה על הרקע לכתיבתו — תקופות שהיא עושה בארצות הבלקן, הקשרים עם האנשים, ההשתתפות בהקמת המרכז ליהודי בולגריה ביפו. היא בהחלט היתה מעין שגרירת שירה בארצות רבות, בעיקר
בבלקן.
הפעם האחרונה שהתקשרה אלי היתה בסוכות. היא כתבה שהיא תהיה בחג במלון בגינוסר ושהיא רוצה להזמין אותי לארוחה. זה היה עדיין במסגרת ניחום אבלים על מותה של בתי תמר.
חנוכה הבא יהיה החג הראשון שלא מדליקים נר אצל חוה.