כיצד מפתחים ענווה כלפי הטבע? כיצד מתבטאת המודעות לכך שהטבע אינו "נחמד", שיש בו תהליכים בו זמניים של בריאה ובליה? האם אנחנו חלק מזה?
התיאורטיקן הבריטי טֵארִי גִיפוֹרִד כתב ספר מכונן בתחום האֶקופואטיקה,"קולות ירוקים". גיפורד מעדיף לקרוא לשירת הטבע החדשה "שירה פוסט־פסטורלית", מפני שכבר במאה השלישית לספירה נכתבו פסטורלות המתארות את האידיליה של חיי הרועים או את יופיה של אחוזת האדון. שירים אלה היו בזמנם חתרניים, שכן תיאור היופי הכפרי היה ביקורת על חיי העיר, אך עם הזמן אומצו על ידי הממסד ונהפכו למניירה. הם לא תיארו את החיים האמיתיים של הרועים קשי היום וסייעו לשימור הסטטוס קוו הלא צודק. שירה פסטורלית שכזאת, אין פלא שנחשבה נחותה, וכבר במאה ה-18 באנגליה הופיעה ספרות שהגזימה בכיוון ההפוך והדגישה את הצד הקשה בחיי עובד האדמה. דוגמה לכך היא הפואמה "רעב" של המשורר האירי פָּטִרִיק קָאוַונָה, שבה הדובר השירי טוען שלא התחתן ונשאר ערירי בגלל השדות שהיה עליו לעבד (מבחר משירתו בשם "מטבעות טיט" יצא בהוצאת קשב, בתרגום ליאור שטרנברג).
שירה שכזאת גם היא אינה אמינה, טוען גיפורד, ומכנה אותה "שירה אנטי־פסטורלית". וכאן אנו מגיעים לשירת הטבע המורכבת, הנאמנה למציאות. דוגמה טובה לשירה פוסט־פסטורלית היא יצירתו של טד יוז. דוגמה עוד יותר מובהקת היא זו של גארי סניידר. אבל כיצד נמדדת אותה אמינות פוסט־פסטורלית?
יש שש שאלות ששירה כזו אמורה לענות עליהן במובלע, כחלק מרוחו ומרקמו של השיר: כיצד מפתחים ענווה כלפי הטבע? כיצד מתבטאת המודעות לכך שהטבע איננו "נחמד", שיש בו תהליכים בו זמניים של בריאה ובליה, יצירה והרס? האם אנחנו חלק מזה? האם ישנה הדדיות בין קול זרם המים לזרם החיים בגופנו? ואם המוח האנושי הוא חלק מהטבע, כיצד נוכל לפתח את התודעה על ידי התקרבות אליו? ואז, כיצד תוכל תרבותנו, באמצעות התודעה המפותחת והדמיון, ובמיוחד הדמיון הפואטי, לשמש כלי לריפוי הניכור שלנו מביתנו הגיאו־פיסי?
את כל אלה מוצא גיפורד בשירת גארי סניידר. ובאשר לביקורת שניתכה על שירו "אמא אדמה, לווייתניה" אומר גיפורד, כי המבקרים לא הצליחו לעמוד על השפה המרובדת של השיר, ש-14 בתיו מדגימים כל אחד שפה אחרת: שפת הכלכלה, הפירסום, הנדל"ן, הפיוט המובהק ואפילו בלדה אנגלית מושרת. זוהי פרוזודיה אקולוגית המותאמת לתוכן. והנה כמה מהבתים הפיוטיים יותר של השיר:
[…] לִוְיְתָנִים קורנים נוֹסְקִים, נוֹחֲתִים,
צוֹלְלִים, וְשׁוּב מְגִיחִים וְעוֹלִים,
תּוֹלִים מֵעַל מַעֲמַקִּים שֶׁל אֹפֶל הוֹלֵךְ וּמַעֲמִיק,
גּוֹלְשִׁים כְּכוֹכְבֵי לֶכֶת מִתְנַשְּׁמִים
בְּתוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת הָאוֹר
הַחַי
[…] סוֹלִידָרִיּוּת. הָאֲנָשִׁים.
אַנְשֵׁי עֵצִים עוֹמְדִים!
אַנְשֵׁי צִפֳּרִים עָפִים!
אַנְשֵׁי יָמִים שׂוֹחִים!
הוֹלְכֵי עַל אַרְבַּע, הוֹלְכֵי עַל שְׁתַּיִם, אֲנָשִׁים!
[…] "שָׁם בַּשָּׂדֶה אַבִּיר שָׁחוּט
נָעוּפה עַל עֵינָיו לָעוּט
עִם אָ־דָּאוּן
דֵרִי דֵרִי דֵרִי דָּאוּן דָּאוּן".