על תת־סוגה של שירת הטבע, שהפכה לסמל של אוונגרד חדש ומתייחדת במודעות למשבר האקולוגי ולמדעים המסבירים את העולם
אקופואטיקה היא תת־סוגה של שירת הטבע, המתייחדת במודעות למשבר האקולוגי ולמדעים המסבירים את העולם. זו שירה המדברת בשם הטבע, ממציאה אופני כתיבה מותאמים לתוכן החדש, יש בה ממד של מחאה והיא נועדת להשפיע על המציאות.
יש שיתהו מדוע נחוץ מונח חדש. שירת טבע הלא קיימת מאז ומעולם. בינתיים הנה מעשה שהיה.
לאחר שיצא לאור הספר "חירייה: על צחנה ויופי — יומן אישי" (עם עובד, 2010) מאת מרטין וייל, מי שהיה דמות מרכזית במאמץ להקמת פארק אריאל שרון באתר חירייה, נפגשתי אתו והצעתי שנערוך פסטיבל שירה על ראש הר הזבל. סיפרתי לו שקמו לנו משוררים בעלי אותם סדרי עדיפויות כשלו וכי נוצרה שירת טבע חדשה שאינה רומנטית והעוסקת בעובדות כהווייתן. שירה כזאת, אמרתי לו, עשויה לתרום לפיתוח מודעות סביבתית יותר מאיומים באפוקליפסה, מכיוון שהיא נכתבת באהבה ובכוחה להיכנס ללב ולעורר לפעולה. ואז עשיתי טעות חמורה כשהדגשתי שזוהי קודם כל שירה טובה ולא מגויסת. על כך נזעק וייל: "זו הבעיה! שהיא לא מגויסת!"
הפסטיבל על הר הזבל לא קם. גם הפסטיבל האקופואטי שרצינו לערוך בכליל, ביום איכות הסביבה הבינלאומי ב-6 ביוני 2016, לא התקיים, ולא רק בשל קשיים תקציביים.
אך העולם גדול ורחב, ושם לא רק שהמונח התקבל אלא נהפך לסמל של אוונגרד חדש. משוררים מתמודדים עם כתיבה על הטבע כפרטנר במערכת יחסים, מבקרים קוראים מחדש את הקאנון כדי לחשוף את תפישת הטבע אצל קודמינו; אקופואטיקה נלמדת באוניברסיטאות, קמים כתבי עת המוקדשים לה, נערכות אנתולוגיות עבות כרס ומתארגנים כנסים ופסטיבלים.
הטרי ביותר הוא הכנס שהיה ביוני השנה בפרפיניין שבצרפת. כותרתו היתה "כתיבה המחזירה את הקסם לטבע". והנה כמה מן הנושאים שנדונו שם: אקופואטיקה כַּפואטיקה שבפרוזה ולא רק שירה, אקולוגיה ושפה או האקולוגיה של השפה, כיצד כותבים הר? קשב לשפות שמעבר לאנושי, התמזגות רומנטית עם הטבע או נתק קיומי? על הצורך לכלול אתנופואטיקה באקופואטיקה, הקשר בין המשאלה להשיב לטבע את קסמו לזרם הספרותי של הריאליזם המאגי, פואטיקה של הגוף וארוטיקה של הנוף, כיצד משפיעה האקופואטיקה על הפוליטיקה?
נסיים בשיר "שלוות יצורי הבר" מאת משורר הסביבה האמריקאי ונְדֶל בֶּרִי, שהוזנח רוב חייו עד שבאה האקופואטיקה והשיבה לו את כבודו האבוד. היום הוא משורר מרכזי.
כְּשֶׁהַכאב עַל הָעוֹלָם גּוֹאֶה בִּי
וְכָל רַחַשׁ מקפיץ אוֹתִי מִשְּׁנָתִי
מִתּוֹךְ חֲרָדָה לַעֲתִידי ועתיד הַיְּקָרִים לִי,
אֲנִי קָם וְהוֹלֵךְ אֶל הָאֲגַם וּמִשְׂתָּרֵעַ
לְיַד בַּרְוַז הַבָּר הַשט בִּמְלוֹא יָפְיוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
וּלְיַד הָאֲנָפָה הַגְּדוֹלָה הַמַּשְׂבִּיעָה רַעֲבוֹנָהּ —
אֲנִי בָּא בְּשַׁלְוַת יְצוּרֵי הַבָּר
שֶׁאֵינָם מעיקים על חַיֵּיהֶם בְּחִשּׁוּבֵי עָתִיד
מְייאשים. אֲנִי בָּא בְּחֶבְרַת מַיִם שְׁקֵטִים
וְחָשׁ מֵעָלַי אֶת הַכּוֹכָבִים עִוְּרֵי־הַיּוֹם
מַמְתִּינִים לְתוֹרָם עִם אוֹרָם…
וְלִזְמַן מָה אֲנִי שׁוֹרֶה בְּחִנּוֹ וְחַסְדּוֹ שֶׁל עוֹלָם
וּמַרְגִּישׁ חָפְשִׁי.