בוויכוח אם פרס נובל לספרות מגיע לבוב דילן או לא היו שאמרו כי הפרס ניתן בעצם לדור שלם, דור ה"ביט" שממנו צמח דילן. אכן דילן היה חבר טוב של אלן גינזברג, שהיה חבר טוב של גארי סניידר.
סניידר: משורר, הוגה דעות, מחנך, מעצב תרבות, בודהיסט ופעיל סביבתי, נולד ב-1930 בקליפורניה, ובה הוא חי עד היום במשק של תצרוכת עצמית ומלמד באוניברסיטת דייוויס. סניידר הוא מן הצעירים הזועמים שבחלו בתרבות האמריקאית ופנו לחפש חזון אצל האינדיאנים ובתרבויות אסיה. הם חוללו את הרנסנס התרבותי של שנות ה-60, שהחל בסן פרנציסקו ונהפך למהפכה חברתית שהתפשטה בעולם המערבי כולו. בו בזמן החלה גם המהפכה האקולוגית. הוא התגייס לשתי המהפכות, איחד ביניהן ונהפך לדמות מובילה בכתיבת שירה ובאורח חיים.
על ההתחלה מספר סניידר: "יום אחד, בספטמבר 1955, בזמן שתיקנתי את אופני בחצר של בקתה קטנה בברקלי, קליפורניה — בדיוק חזרתי משלושה חודשי עבודה בצוות תחזוקת שבילים בסיירה נבאדה — הגיח מעבר לפינה בחור בעל חזות מכובדת, לבוש חליפת עסקים כהה, ושאל אם אני גארי סניידר, ואמר ששמו אלן גינזברג. הוא אמר שנשלח אלי על ידי המשורר קנת רקסרות, מתוך כוונה להפגיש כמה ממשוררי סן פרנציסקו ולקיים ערב שירה בגלריה קטנה בעיר. שבועיים לאחר מכן הגיע לעיר פִיל ווֹלֵן, בטרמפים מהרי וושינגטון, ובאותו זמן הגיע גם ג'ק קרואק, מלוס אנג'לס ברכבת משא. […] זה לא היה הזמן לאף אחד מאתנו להתעסק עם תארים אקדמיים או עם איזה סוג עבודה יהיה לנו בעתיד. זה היה הזמן לכתוב שירה. באוקטובר, בעזרת יין, מריחואנה וג'אז, כתב גינזברג את שירו המפורסם 'יללה', ובאותו חודש קיימנו את ערב השירה. ליל השירה ההוא, עם הקהל הפראי שהגיע, היה תחילתו של 'רנסנס השירה של סן פרנציסקו' — שמאז הפך לחלק מהתופעה הידועה כ'דור הביט'. מהלילה ההוא והלאה היתה לנו תחושה שסוף סוף פרצנו דרך אל חופש ביטוי חדש".
במשך חצי המאה שעברה מאז מדגים סניידר את החופש החדש בכתיבת שירה המכילה גם ציטוטים מהחדשות ומחאה גלויה. הנה, למשל, שני בתים מהשיר "אִמָּא אֲדָמָה, לִוְיְתָניה":
[…] בְּרָזִיל מַצְהִירָה: "שִׁמּוּשׁ מַמְלַכְתִּי בְּמַשְׁאַבִּים טִבְעִיִּים"
שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף מִינִים שֶׁל צְמָחִים לֹא יְדוּעִים.
תּוֹשָׁבֵי הַגּ'וּנְגֶּל הָאֲמִתִּיִּים
נִמְכְּרוּ וְעֻנּוּ
וְרוֹבּוֹט בַּחֲלִיפָה הַמְּסַפְסֵר בָּאַשְׁלָיָה שֶׁשְּׁמָהּ "בְּרָזִיל"
מְסֻגָּל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם?
[…] וְיַפָּן מִתְחַכֶּמֶת בְּנִסּוּחִים מְעֻרְפָּלִים בַּאֲשֶׁר
לְאֵילוּ מִינֵי לִוְיְתָנִים מֻתָּר לָהּ לַהֲרֹג!
מִי שֶׁהָיְתָה פַּעַם אֻמָּה בּוּדְהִיסְטִית גְּדוֹלָה
מְטַפְטֶפֶת כַּסְפִּית
כְּמוֹ זִיבָה
אֶל חֵיק הַיָּם.
על שיר זה אמרה הביקורת: "זו איננה שירה, זה הבעת דעות". מאז, עם כל החשיבות של מחאה כנגד הרג לווייתנים, כל התייחסות לסניידר טורחת לציין כי הכוונה ל"מיטב שירתו". לא כולה טובה. לא כולה שירה. אין לווייתנים קדושים.