2 בנובמבר 2023

אֱלֹהִים, אִם עוֹדְךָ שָׁם בַּמָּרוֹם, אֵין יוֹתֵר חַיַּי יוֹמְיוֹם

למשוררת החשובה ביותר בנורבגיה, גונבור הופמו, יש סיפור יהודי, שקשור לשואה ולחברת הנפש שלה, הציירת היהודייה רות מאייר

זה עשרות שנים שאני מתרגמת שירה נורבגית הנוגעת בתחום העניין שלי, כתיבת טבע ומקום. זה כשלוש שנים שאני לומדת את השפה הנורבגית ובחודשים האחרונים אני מתחילה להתמצא בנוף הספרותי של ארץ זו, ולאחרונה גיליתי שלמשוררת החשובה ביותר בנורבגיה יש סיפור יהודי, שהנושא המרכזי, זה שנתן כובד ועומק לשיריה, זה שעשה אותה, הוא השואה.

שמה גונבור הופמו. היא עצמה לא עברה במחנות הריכוז, אך חברת הנפש שלה (ואולי אהובתה), הציירת היהודייה המשכילה רות מאייר (1942-1920), נלקחה ממש מחדרה כדי להפוך לאפר באושוויץ. האפר הזה ימלא את חייה של הופמו, יגרום לאישפוז של 17 שנה במחלקה סגורה ויהיה הקיטור המניע את שיריה הנחשבים היום לנכס לאומי.

לפני כשנה, כששהיתי באוסלו כאורחת מכון התרגום "נורלה", נערך ערב הוקרה לאומי לגונבור הופמו. אז עוד לא הכרתי אותה. היו עשרות אירועים ספרותיים ברחבי המדינה, ומה שמעניין במיוחד — הציבור הוזמן לקרוא איש־איש את שיר־הופמו שלו. הם קראו גם בכנסיות.

לארוע עצמו קראו "אור בעלטה", מה שבעיני מאציל עליו הילה פולחנית.

היום, אילו הייתי צריכה לבחור, הייתי קוראת את שלושת השירים הידועים ביותר, ובצדק, אותם תירגמתי מן המקור ברגע שהשתלטתי על השפה. הם יובאו בהמשך.

אך לפני כן כמה מלים על רות מאייר, שיומניה ראו אור בעברית בהוצאת שוקן ב-2011 בעריכת יאן אריך וול, הסמכות המרכזית היום בשירה הנורבגית. הכשרון הספרותי המובהק והשורה "אולי מישהו יקרא זאת אחרי מותי" אינם מרפים.

רק לחשוב כי באותו יום בו נולדתי בבולגריה, בה לא נלקחו היהודים, נלקחה רות מאייר מנורבגיה לאושוויץ ועלתה בעשן. רות היתה משכילה אריסטוקרטית שנמלטה בעוד מועד מווינה והספיקה לרקום חברות נפש עם המשוררת הנורבגית הצעירה גונבור הופמו (1995-1921).

כשגם נורבגיה נפלה בידי הנאצים החלו השתיים לנדוד ברחבי המדינה, אך ללא הועיל. ב-26.11.1942 נלקחה רות לתמיד.

הדבר שיבש לחלוטין את נפשה של הופמו, שלא היתה מוכנה להתקיים במציאות הבלתי אנושית, ואפשר לומר יצאה מדעתה. לימים חזרה חלקית וכתבה את השירה הקודרת והחודרת ביותר בספרות הנורבגית. שני קבצי השירה שפירסמה בתום המלחמה נושאים את השמות המדברים בעד עצמם: "רוצה הביתה אל בני האדם" (1946) ו"ממציאות אחרת" (1948). מאוחר יותר הופיעו שירי הופמו יחד עם אקוורלים של רות מאייר.

והרי השיר המזכיר בשמו את ציורו הידוע של אדוארד מונק, תמונה שצויירה ב-1893 והפכה לאחד הסמלים החשובים של המאה ה-20:

ממציאות אחרת

אָדָם נֶחֱלֶה מִצַּעֲקַת הַמְּצִיאוּת.
קְרוֹבָה מִדַּי הָיִיתִי לַדְּבָרִים,
עַד שֶׁעָבַרְתִּי בִּשְׂרֵפָה דַּרְכָּם
וְקַמְתִּי מִצִּדָּם הַשֵּׁנִי.
שָׁם הַחֹשֶׁךְ אֵינֶנּוּ נִבְדָּל מִן הָאוֹר,
שָׁם הַגְּבוּלוֹת אֵינָם מְסֻמָּנִים
שָׁם רַק דְּמָמָה הַמַּשְׁלִיכָה אוֹתִי אֶל אֶרֶץ הַבְּדִידוּת
אֶל בְּדִידוּת שֶׁלֹּא תּוּכַל לִתְקֹן.
הַבֵּט, אֲנִי מְצַנֶּנֶת אֶת יָדִי בָּעֵשֶׂב הָרַעֲנָן,
זוֹ הַמְּצִיאוּת, נָכוֹן.
זוֹ הַמְּצִיאוּת בְּעֵינֶיךָ,
אֲבָל אֲנִי נִמְצֵאת בָּעֵבֶר הָאַחֵר
בּוֹ גִּבְעוֹלֵי־הָעֵשֶׂב הִנָּם
פַּעֲמוֹנִים מְהַדְהֲדִים שֶׁל יָגוֹן וְצִפִּיָּה מָרָה.
אֲנִי נוֹגַעַת בַּיָּד שֶׁל בֶּן אָדָם,
אֲנִי מַבִּיטָה לְתוֹךְ עֵינוֹ,
אֲבָל אֲנִי בָּעֵבֶר הָאַחֵר
בּוֹ הָאָדָם אֵינֶנּוּ אֶלָּא עֲרָפֶל שֶׁל בְּדִידוּת וְאֵימָה.
הוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אֶבֶן
שֶׁיְּכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הָרֵיקוּת הַזּוֹ בְּכָל כָּבְדָה,
אִלּוּ הָיִיתִי כּוֹכָב
שֶׁיָּכֹל לִשְׁאֹב אֵלָיו אֶת כְּאֵב הַבְּדִידוּת,
אֲבָל אֲנִי אָדָם, נִזְרֶקֶת אֶל אֶרֶץ הַגְּבוּל,
קוֹלֶטֶת אֶת הַשֶּׁקֶט נִצְרָד,
קוֹלֶטֶת אֶת הַשֶּׁקֶט נִזְעָק
מִיְּקוּמִים עֲמֻקִּים מִזֶּה.

שיר חשוב אחר של הופמו נקרא "הלילה". הוא מזכיר את סיפורם של "ילדי טהרן" ואת שירו של אלתרמן עליהם, ואכן מדובר ביתומים יהודים, ספק ממשיים ספק רוחות רפאים הרודפות את חיי האזרח המבקש לחזור אל הנורמליות:

הלילה (1946)

בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים תּוֹעֶה לוֹ
יֶלֶד שֶׁסֻּמְּאוּ עֵינָיו.
אֶל חַלּוֹנְךָ הוּא מִתְקָרֵב לוֹ
מָה שֶׁקֶט וּמֶה עָנָו,

וְהִנֵּה הוּא כְּבָר בַּחֶדֶר,
מִתְנַשֵּׁם אֶל לֶחְיְךָ,
גַּם הַכְּאֵב עַכְשָׁו בְּסֵדֶר,
מְשֻׁכָּךְ מֵרֵיחֲךָ.

בְּיָדָיו קָרוֹת, רַכּוֹת,
הוּא נוֹשֵׂא לְךָ מִנְחָה.
שַׁי אֲשֶׁר שָׁכַח הַכֹּל
כְּשֶׁחָלְפָה הַחֲשֵׁכָה:

יֵשׁ בּוֹ רֹךְ לְלֹא גְּבוּלוֹת
וּתְהוֹם מִתַּחַת לְמַרְאֶה.
בְּדִידוּת עוֹלָה בַּלֶּהָבוֹת
בְּלִי לָשׁוֹן וּבְלִי פֶּה.

בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים עוֹלָה לָהּ
נְעִימָה עִם הֵד חוֹזֵר
וּמָה שֶׁנִדְמֶה שֶׁהוּא הלַיְלָה
הוּא היֶלֶד שֶׁעוֹבֵר.

ואסיים בשיר שלישי באותו נושא:

אין יותר חיי יומיום

אֱלֹהִים, אִם עוֹדְךָ שָׁם בַּמָּרוֹם,
אֵין יוֹתֵר חַיַּי יוֹמְיוֹם.

יֶשְׁנָהּ רַק צְעָקָה אִלֶּמֶת.
יֶשְׁנָהּ רַק חֲשֵׁכָה רוֹעֶמֶת.

עֵץ אָדֹם הִיא מְכַסָּה!
אֶת הַכֹּל הִיא מְהַסָּה.

אֶל בֵּיתוֹ אִישׁ אִישׁ יִפְרֹשׁ
אַךְ תָּמִיד אוֹתָם יִפְגֹּשׁ.

כִּי כָּל שֶׁנַפְנִים, גַּם אִם נַחְכִּים,
הוּא נְשִׁימָתָם שֶׁל רְצוּחִים .

גַּם אִם לָאֲבַדּוֹן תֵּלֵךְ
עַל אֶפְרָם אַתָּה דּוֹרֵךְ.

אֱלֹהִים, אִם עֲדַיִן יַכִּירְךָ מְקוֹמְךָ בַּמָּרוֹם,
אֵין יוֹתֵר חַיַּי יוֹמְיוֹם.