"הַיָּרֵחַ בְּגִנָּתִי/ מִבַּעַד לַתּוּת/ פְּצָצַת דְּלַעַת/ וְקִשּׁוּא נַבּוּט"

את השירים בספר "קיץ וחורף: מרובעים" לא כתב חכם יפני שפרש מן העולם, אלא איש מלים במאה ה-21, יורם ורטה, המנסה להתחבר לאדמה ולמקום

קיץ וחורף: מרובעים יורם ורטה.
הוצאת קשב לשירה, 115 עמודים, 74 שקלים

ספר קטן ומרובע. 64 שירים. שמונה מלים לשיר. שתיים לשורה. כל מלה עושה את העבודה, ולא — השיר קורס. השיר לבדו באמצע העמוד ומסביב שדה הנייר, כדי שלכל מלה יהיה גוף ומקום לנוע, או כדי שכל הפרשנויות והמשמעויות וההקשרים והאזכורים ששמונה המלים מעלות על הדעת יוכלו להיכתב מסביב, כמו פרשנויות בדף תלמוד. על העטיפה הכותרת "קיץ וחורף" וצילום של חמור קשור לעץ עם משחק האור ההופך אותו להתגלות. עובדות אלה לבדן מספיקות כדי להדגיש את הייחוד בספר חדש זה של יורם ורטה.

ורטה הוא משורר ותיק שזה לו ספרו החמישי. מספרו הראשון בולט כי הוא אמון על יצירתם של אבות ישורון ואמיר גלבע, משוררים שגרמו לשפה להתאמץ ולהישבר כדי לומר את מה שהם רצו. בספר זה מורגשת גם השפעה של שירת ישראל אלירז – בשבירות, בשתיקות, בשדות הנייר הריק, שכל אלה מפיקים משמעות נוספת ובלתי צפויה. מורגשת גם השפעתו של זלי גורביץ', הממחזר טקסטים קלים, כמו שירי ילדים, והופכם לשירי מבוגרים כבדי משמעות.

שירים קצרים ומרובעים הם חזון נפרץ, כמו גם שירת הייקו, שהיא היגד מינימלי, מזוקק, בין דיבור לשתיקה, העוסק בדרך כלל במקום ובעונה. ורטה מודע כמובן למסורת ההייקו. השיר הראשון בספר קורץ כאומר, הנה, הייקו מצוי: "הַיָּרֵחַ בְּגִנָּתִי/ מִבַּעַד לַתּוּת/ פְּצָצַת דְּלַעַת/ וְקִשּׁוּא נַבּוּט". השירי הזה מזכיר הייקו של המשורר היפני הקלאסי באשו בתרגום יעקב רז: "יָרֵחַ בָּהִיר/ סוֹבֵב וּמַקִּיף כָּל/ הַלַּיְלָה/ אֶת הַבְּרֵכָה".

אך כאן, מיד מתברר לנו שהמצב אחר. אין זה חכם יפני שפרש מן העולם ומצא שלווה, כי אם איש המאה ה-21, בעיצומם של חייו הסוערים, המנסה להתחבר לאדמה ולמקום. הוא מנסה לגדל את מזונו, אבל אינו מצליח להתאים את עצמו לקצב הטבע. בגינתו המוזנחת, ירקות שלא נקטפו בעתם גדלים לממדים מפלצתיים. ורטה אינו כותב "ממדים מפלצתיים" כי אם "פצצה" ו"נבוט", ובזה הוא יוצר את הטון האירוני של הספר כולו, וגם מחדד את המיקום הגיאוגרפי; אין הוא נמצא באזור כפרי סתם, אלא באזור של פצצות ונבוטים, אי שם בגליל.

כעבור עמודים ספורים מופיע עוד שיר העוסק בירקות שיצאו מכלל שליטה. הפעם מדובר בפרי הבמיה שהגיע לגודל של אצבעות ארוכות ובבלורית התירס הצהובה שהשחירה. כמו בהייקו ראוי לשמו אכן יש כאן המחשה של הזמן החולף, אך יש גם אירוניה עצמית של המגדל החובב — הנטע הזר, איש המלים, המתיימר להיות עובד אדמה.

השירים עוסקים בקרוב ובקטן ואפילו בזניח, אבל כוחם בא להם ממטאפורות נוסקות. אפשר לומר כי השיר חזק יותר ככל שהקרוב מאוד מושווה לרחוק מאוד. כמו, למשל, בשיר הבוקר: "בֹּקֶר הִפְלִיא/ סְטִירָה לַשַּׁחַר/ מֵעַל לְיָם/ לֶחִי שְׁנִיָּה". הדימוי הוא לחי. לחי הלילה חוטפת סטירה והנה שחר. אפילו בטבע אין הרמוניה אלא מעברים אלימים, אבל הפיוס שבכל זה, היופי הקצת מלנכולי של כל זה, נראה כמו הלחי השנייה שהברית החדשה מורה להושיט במקום להתנגד.

מה שייך בית בודד בוואדי בגליל באזור של פצצות ונבוטים למסר האהבה של הברית החדשה? בשירה זה שייך ויפה. זה "יופי נורא" מן הסוג שביקש המודרניזם אחרי היופי הקישוטי של המאה ה–19 — יופי ללא קישוטיות עודפת, ללא קישוטיות כלל; קצוות חדים, חיתוך דיבור בטוח, עומק במקום לא צפוי, סטירה מצלצלת ולחי שנייה מושטת. ובעצם אין זה משנה אם אמר את זה ישוע או הלל הזקן – מי שחי כאן יודע שהטבע אינו רך והרמוני, ולא מתוך רצון לחדש בשירה נוקט המשורר התבטאות מסוג זה. יש כאן החוזק לומר את הדבר במלים המחוללות את האירוע השירי בדף ובחושי הקורא, להבדיל ממלים שרק מדברות עליו.

אחת התשובות הטובות ביותר לשאלה "מהי שירה?" היא: "אנרגיה המחפשת בית". הגדרה זו מבליטה את הצורה, התבנית, האמצעי האסתטי. ממש כך עושה ורטה בספר שלפנינו: אין הוא טוען טענה, אין הוא מתוודה ואף אינו מתאר נוף. הוא בונה בתים. בתי שיר מרובעים; עם קירות, תקרה, רצפה ואף ריהוט; בתים המזמינים להיכנס ולשהות. רק מתוך שהייה ארוכה, הכרוכה בשינוי מודעות, מתחיל התוכן לפעול. זה אחד הקריטריונים לבחינת שירה אקו־פואטית: שירה הבונה בית ומאפשרת חוויה של שכינה בו. שירה העוצרת את המירוץ ל"שם" למען ההיות כאן.

גם ללא מחאה ייחשב שיר לאקו־פואטי אם הוא מתמקד בקשר חי אל העולם. כאלה הם רוב המרובעים של ורטה. אך גם נימה של מחאה אקולוגית אינה חסרה בספר זה, אם במובלע ואם במפורש, כמו במרובע הבא: "אֲנָשִׁים בַּשָּׂדוֹת/ מַצִּיתִים עִסְקוֹת/ גַּפְרוּרֵי פְּרָגִים/ רַבֵּי קוֹמוֹת". כל מי שזכה למצוא פינה בטבע מכיר את החשש התמידי שמא מחר יבואו הדחפורים. שיר זה מתייחס לספסרי הנדל"ן המסתובבים בשדות הפרגים ורואים בהם רק שממה הממתינה ל"פיתוח". השימוש במלה "מציתים" אומר כי עסקת הנדל"ן כמוה כשריפה המכלה. ואז באה ההשוואה הגיאומטרית בין הפרגים הנמוכים שצבעם, כמובן, מעלה על הדעת אש, לבין רבי הקומות המיתמרים.