אני הורדתי את השרשרת וגם היא. הנחנו אותן על שולחן בית הקפה. אמרתי שהתיליון שלי הוא פרוסה מגפן האיואסקה והחרוזים הם זרעים של עץ, שבתי תמר הביאה את זה ממסעותיה בפרו. שאלתי אותה אם התליון שלה עשוי מ'זכוכית רומאית' האהובה על הצורפים. זו שהם מוצאים על החופים אחרי 2000 שנות שיוף על ידי הים. להפתעתי היא אמרה שזו זכוכית של בקבוק בירה מכבי! לא חשוב מה עוד דיברנו, חשוב שהתכשיטים הפשוטים שלנו הפכו ל conversation peice מונח מתחום עיצוב הפנים והוא מתייחס לחפץ סוגסטיבי שמניחים על השולחן לפני בוא אורחים וסומכים שיעורר שיחה. אנחנו לא היינו זקוקות לתמריץ כזה. נירית כתבה שיר בהשראת בתי תמר. אני רציתי לשמוע איך זה קרה וכך קרה שקבענו פגישה. היתה לי הפתעה לשמוע כי היא התחילה לכתוב לא מזמן , שכן השיר שהראתה לי… עשוי היטב ואפילו מכשף… כמו כמעט כל שירה שקולה ומחורזת. פתאם נזכרתי כמה נעים לקרוא ולשמוע שירה כזו . לרגע היה נדמה לי שכל שאר הטקסטים הנחשבים אצלינו שירה אינם כך באמת. מה גרם לנירית לכתוב שיר על תמר? קריאת הפוסטים שלי עליה פעמיים: פעם בפייסבוק ופעם בחוברת "הו!" וגם הרגע בו צופית כחולה יפיפיה עשתה סבוב-ריפרוף בחדר הכתיבה שלה. במשך כל השיחה שלנו , מתחת לשולחן העברתי הכל לתמר. שאלתי אותה: את אוהבת את זה? הרגשתי שהיא מרוצה ונתתי רשות לפרסם בספר שיצא בקרוב בהוצאת 'קטרזיס'.
*
*
בין כפות התמר / נירית צור
*
לזכרה של תמר מסג
*
*
*
הַיָּמִים הַחוֹלְפִים עֲטוּפִים בְּאַדֶּרֶת שֶׁל אוֹר,
בְּרָקִיעַ סָרוּג הַמַּדִּיף נִיחוֹחוֹת לְבוֹנָה.
שְׂעָרוֹ שֶׁל הַזְּמַן לֹא גָּדֵל, לֹא מַלְבִּין כְּכֻתְנָה
בַּשָּׂדֶה שֶׁיָּמָיו נֶחֱרָשִׁים שׁוּב וָשׁוּב לְאָחוֹר.
*
הַיָּמִים יַחְלְפוּ בְּלִי לִמְחוֹת אֶת חִידַת הַנִּצָּן
שֶׁנִּתָּק מִגִּבְעוֹל הַדַּקּוֹת אֶל גִּזְעֵי הָאֵינְסוֹף.
הִדְהוּדָיו שֶׁל הַזְּמַן לְכוּדִים בָּרְדִיד בְּתוֹךְ נוֹף
שֶׁבִּקֵּשׁ לְפוֹרֵר רְגָבִים, וְלִבְרֹא בָּךְ בֻּסְתָּן.
*
הַיָּמִים הַחוֹלְפִים מַפְקִידִים אֶת יָפְיֵךְ לְמִשְׁמָר
בְּתוֹךְ מוֹךְ הֶעָנָן. הוּא רוֹחֵף כְּצוּפִית לְאִטּוֹ.
וְהַגּוּף שֶׁמֵּאֵן לְהַשִּׁיל אֶת עֲלֵי כּוֹתַרְתּוֹ –
הוּא נוֹתַר בִּפְרִיחָה עֵת נִטְמַן בֵּין כַּפּוֹת הַתָּמָר
