יש עלי לחץ לעזוב את כליל ולו לכמה ימים עד שיהיה פחות מסוכן כי נתפשו חוליות מחבלים בישובים הסמוכים וכי אין ממ"ד ועוד. וגם פתאם שואלים אם אני צריכה משהו! וקונים לי לחם… אני משערת שעושים את זה עם קבוצת הגיל שלי, או משום שאין לי רכב, אבל זה רק מגביר את המתח וגורם להרגשה של מצב חירום. את הלחם הלכתי להביא בעצמי מן החברה שקנתה, כי הייתי זקוקה לטיול. כשהתקרבתי הודעתי כי אני תמיד חוששת מהכלבים. החברה יצאה אלי. שעה קלה עמדנו ודיברנו בחושך, בהתפצלות של שבילי העפר… הבטנו מסביב, היו מעט 'גחליליות' על הגבעות. כך אני קוראת לאורות בתי כליל בלילה. רבים נסעו מכאן. זה מוסיף למתח. ניפרדנו תוך החלפה מתנות: היא לי לחם, אני לה שני ספרים שלי. על שביל העפר הביתה לא פגשתי אף אחד וגם מכוניות כמעט לא עברו. ממש הרגשת מלחמה. כשהגעתי אל השער שלי, והתחלתי לפתוח את השרשרת פתאם הוא ראיתי אותו באור אחר: הוא היה נגד חזירי בר וסקרנים. נגד מה הוא עכשו? נכנסתי הביתה עם לחם ביד אבל בלב כבד. ואז היתה הודעה מן המועצה של "מטה אשר" שיש הרגעה ולא חייבים לשהות במרחבים מוגנים. איזו הקלה, ממש אושר.
חיפשתי שיר מתאים ומצאתי את זה שנכתב בימים כתיקונם . מקסימום היה לי איזה פצע. למה יש בו כל כך הרבה מתח ודאגה?
*
*
*
פֶּצַע
*
*
*
אֵיךְ שֶׁהַפֶּצַע הַמְּזֹהָם שֶׁלָּךְ
מַעֲלֶה אֲרוּכָה
כְּשֶׁהַשָּׁרָב נִשְׁבַּר, וְהַנָּחָשׁ לֹא צֶפַע
וְהַבְּרִיזָה מְזִיזָה אֶת הָאֲוִיר…
*
וְהַמַּיִם שֶׁכִּמְעַט בָּאוּ עַד נֶפֶשׁ
פִּתְאוֹם הוֹלְכִים אֶל הַיָּם
