עַכְשָׁו, נַפְשִׁי

נכדי בן ה24 לא היה במסיבת הטבע שהפכה לטבח, רק משום שלא שיחררו אותו מהעבודה בבר של הקבוץ בו הוא חי. החברה שלו היתה. היא הצליחה להימלט בעור שיניה, כמו שאומרים. בשבועות הראשונים הם היו עסוקים בהליכה להלווייות של החברים שלא הצליחו להימלט. עכשו הגיע הזמן לתפוש מה קרה, לטפל בפצעי הנשמה. איך עושים את זה? נפתחו הרבה מסגרות טיפול, אני יודעת, אבל לא כלם הולכים או שזה לא מספיק, או שזה לוקח זמן… בנתיים זה מעיב על הקשר עם מי שלא היה שם, זה אפילו מתיר את הקשר. מה תאמר? איך תתמוך? איך תמחק? וכמו 'דור שני' לשואה , יש לנו כבר את ה'קשר משני' לשורדי הטבח. גם הם במצב בלתי אפשרי, גם הם צריכים תמיכה. כולנו בעצם. אני מזכירה לעצמי שצריך לשמור על חלק מתפקד, על חלק שיכול אפילו לאחוז בנבל ולנסות לגרש את הרוח הרעה. הנבל שלי הוא המחברת, והיא הולכת ומתמלאת

*

*
*
*
עַכְשָׁו, נַפְשִׁי
*
*
*
הֵם הִדְּקוּ סְבִיב צַוָּארֵנוּ אֶת הַחֶבֶל

הֵם הִשְׁחִירוּ אֶת פָּנֵינוּ כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה

הֵם הָפְכוּ אֶת הַשִּׂמְחָה לְהֶבֶל

*
הֵם הֵבִיאוּ עַל הָאֲדָמָה מַבּוּל שֶׁל דָּם

הֵם הִגְעִילוּ אוֹתָנוּ מִדְּמוּת הָאָדָם
*

אֲבָל עַכְשָׁו, אַחֲרֵי הַמַּבּוּל;

בּוֹאִי, נַפְשִׁי, נְטַפֵּל בָּךְ:

שִׂימִי חֵלֶק מִמֵּךְ עַל הַמִּשְׁמָר

אֶהִי חַיָּל בַּקְּרָב הַמַּר

*

וּבִשְׁאַר הַחֲלָקִים טְלִי אֶת הַנֵּבֶל,

אֶהִי דָּוִד –

רַק לֹא שָׁאוּל (מֶלֶךְ הַסֵּבֶל)

אַל תִּתְּנִי אֶת כָּל כֻּלֵּךְ לָאֵבֶל!