אני לבד לגמרי בלי טלויזיה ובלי שיחות . להיות לבד עם המצב בלי שזה נפרט לפרשנויות ובירבורים… זה כבד. הלילה אני לא מצליחה להרדם מדאגה לעם, לחטופים לחיילים… וגם לנער אחד שאני מכירה שעכשו נלחם בשבילי בשיפא, אז אני מתאמצת לחשוב על משהו אחר, על משהו יפה שאיננו המצאה או אוטופיה, משהו שיש בחיינו. עולה בדעתי שבתהלוכת פורים בכליל היו כל כך הרבה מיצגים מושקעים ואני רק חלפתי על פניהם. אולי עכשו אחזור אליהם באמצעות התמונות. אעריך מה הם עושים ומה הם רצו לבטא… ואולי מחר מחרתיים אפגוש את החברים בגינה האורגנית ואומר להם כמה מלים חמות. אראה להם שראיתי. באחת התמונות אני רואה דרוויש מחולל. זו דורה מכליל. כל השנה היא עוסקת בריקוד הדרוישים (בין צורות מחול אחרות), בפורים היא שיתפה אותנו. היא היתה אחד המיצגים . לצד הכביש היא חוללה וחוללה… אז היה כל כך הרבה לראות מסביב שלא הספקתי לקלוט מה היא עושה. איך היא הגיעה לרמה הזו? איך היא מסתובבת בינינו כאילו כלום ובסתר מתאמנת ומתאמנת. אולי היא נוסעת לעכו, ללמוד שם עם איזה מורה פלאי. שמעתי שיש שם העוסקים במיסטיקה הסופית. אני יודעת על הדרווישים כי תירגמתי משיריו של המשורר החשוב שלהם – מֵוֶולַנָה גֶ'לַאלֶדִין רוּמִי. מי לא אוהב את רומי! הוא ידע להתעלות מעל למצב האנושי, לבעור מאהבה. איך הוא יכול היה לכתוב כך על לנשק את האבן במכה? ! והוא היה פרסי. פרס זה אירן… נכון? וזה מחזיר אותי לפגישה שהתקיימה היום באירן בין איסמעיל הנייה והרמטכל של אירן כדי להגביר את במאמצים לחיסול ישראל, כלומר חיסולי. אלהים…. הכל חוזר לזה.
*
*
*
מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹפֵר בָּאֲדָמָה / רומי
*
*
*
הָעַיִן נִבְרְאָה כְּדֵי לִרְאוֹת.
הַנְּשָׁמָה יָרְדָה לְכָאן כְּדֵי לֵהָנוֹת.
לָרֹאשׁ יֵשׁ שִׁמּוּשׁ אֶחָד בִּלְבַד: לֶאֱהֹב אַהֲבַת אֱמֶת.
רַגְלַיִם: כְּדֵי לָרוּץ בְּעִקְבוֹתֶיהָ .
*
הָאַהֲבָה הֹוָה כְּדֵי לְהַזְנִיק אוֹתְךָ אֶל שְׁמֵי הָאֵל.
הַמֹּחַ מַטְּרָתוֹ לְהַשְׂכִּילְךָ אֶת כָּל
אֲשֶׁר עָשׂוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר נִסּוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ לְחוֹלֵל.
*
מִטֶּבַע בְּרִיָּתָם כָּל הַטָּמִיר וְכָל הַנֶּעֱלָם לֹא נִתְכַּוְּנוּ לְהִפָּתֵר,
חִידוֹת לֹא נוֹעֲדוּ לְפִעְנוּחַ .
הָעַיִן תִּתְעַוֵּר, אִם כָּל אֲשֶׁר תֶּחְפַּץ הוּא לְבָרֵר מַדּוּעַ?
*
הַמְּאֹהָב מֻכֶּה תָּדִיר בְּשֵׁבֶט הַבִּקֹּרֶת,
אַךְ לִכְשֶׁיִּמְצָא אֶת אַהֲבָתוֹ כָּל שֶׁאָבַד בְּחִפּוּשָׂיו
יוּשַׁב אֵלָיו מֻתְמָר לְאֵין הַכַּר.
אֲרֻכָּה הִיא הַדֶּרֶךְ לְמֵּכָּה , אֲרֻכָּה
וּרְצוּפָה סַכָּנוֹת:
שִׁבְטֵי הַשּׁוֹדְדִים, חוֹלוֹת נוֹדְדִים, רַק חֲלַב נָאקוֹת לִשְׁתִיָּה
*
וְאַף עַל פִּי כֵּן, בְּסוֹף הַמֶּרְחַקִּים, צַלְיָן אַחַר צַלְיַן כָּלֶה בְּכִסּוּפָיו
נַשָק לָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה שֶׁשָּׁם
וְחָשׁ בְּמַגָּעָהּ — אֶת טַעַם הַשְּׂפָתַיִם שֶׁאָהַב.
*
כָּל הַדִּבּוּרִים הָאֵלֶּה כְּמוֹהֶם כִּיצִיקַת מַטְבְּעוֹת חֲדָשִׁים:
הֵם מִתְגַּבְּהִים בָּעֲרֵמָה,
בְּעוֹד הָעֲבוֹדָה הַמַּמָּשִׁית מִתְבַּצַּעַת בַּחוּץ
עַל יְדֵי מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹפֵר בָּאֲדָמָה
