פעם , כשהייתי אורחת יריד הספרים באיסטנבול, יחד עם אגי משעול , חוה פנחס כהן ועוד כמה בחורים, גיליתי תופעה שנגעה לי ללב. משוררים וחוקרי ספרות, ברמה גבוהה, שגרו בפריפריה, היו באים , בערבים, אחרי שעות ההופעות הרשמיות, כדי לשבת איתנו בבית קפה או מעין מועדון. השיחות ,הספרותיות כמובן, היו עירניות מאד, בתערובת של שפות. פתאם היה המומחה לספרות פוסטמודרנית, אני חושבת שקראו לו מֵתִּין, קם ואומר שצריך להספיק לאוטובוס האחרון. מסתבר שהם נסעו שעתיים וחצי לכל כיוון כדי לשבת איתנו ושהם עושים את זה תדיר, אחרת איך ישתתפו בחיים האינטלקטואליים?! והנה היום, אני עשיתי את זה! נסעתי כדי לשמוע עמיתים מדברים על ספרות מסע ולחזור מיד לכליל. הערב התקיים בחנות רידינג באלנבי. סיפרו על מסעותיהם בני ציפר, יפתח אלוני, צור שיזף ויונתן ברג. היה מרתק. בני ציפר אמר שעוד לפני הנסיעה הוא יודע בדיוק מה יעשה והנסיעה עצמה היא הליכה בעקבות התכנית בתקוה שיקרה משהו לא צפוי. צור שיזף אמר שלהיפך; הוא נזרק למקומות שאינו יודע עליהם דבר. יפתח אלוני היה לא ברור ומיתמם, אבל אני יודעת שהוא לא יכול לחיות בלי מסעות בשטח, גם כאן בארץ הוא יוצא למסעות הליכה של כמה ימים. יונתן ברג , המנחה, ציין כי יש הכותבים תוך כדי המסע ואחרים הכותבים רק לאחר שחזרו., יש המחפשים את ההתבודדות והניכור ויש המחפשים אינטרקציה עם בני אדם. והיתה לו תובנה: כמו שהשירה היא הזרה וחריגה משפת הדיבור, כך המסע הוא הזרה וחריגה משיגרת החיים. יפה.

אז נחזור למסע הקצר שלי מכליל לתל אביב בתחבורה ציבורית. חשבתי שזו תהיה 'קפיצה'. אבל זה היה מסע. מה שהופך את היציאה הזו למסע הוא ההפתעות והמפגשים והשיבושים. כבר בטרמפ הראשון שתפשתי היתה חויה: בשיחה שמתפתחת כשסגורים יחד בחלל המכונית הסתבר כי לנהגת הצעירה, שלא הכרתי , יש אותם חלומות שהיו לי : היא הגיעה לכליל כדי להיות רועה. אני הלכתי בגיל 11 לקיבוץ כדי להיות רועה. עכשו היא עוסקת בתרפיות בטבע. אפשר לקרוא לזה אקו-תרפיה, וכן, בימים אלה היא מתמודדת עם ספרי הכבד ביותר "ארץ". כמובן ששלפתי מן התרמיל ספר 'קל' יותר והקדשתי לה בהבטחה להזמין אותה לקפה ב'בית הסלע'. שֹׁהָם מיהרה מאד להדריך ילדים שחיכו לה בקבוץ 'גשר הזיו' אז ירדתי בחלק חדש ולא מוכר של נהריה. היו רגעים של תחושת זרות ותעיה… עד ששלש בנות דתיות חמודות שפניתי אליהן ביררו בשבילי ,באפליקציות שאינני שולטת בהן, איך מגיעים לתחנת הרכבת, וליוו אותי לתחנת אוטובוס 8 שיביא אותי לשם. גם אותן הפתעתי בשליפת ספר מהתרמיל. הן ממש התרגשו לפגוש משוררת על פרשת דרכים. אחר כך הכל הלך למישרין; הרכבת היתה נעימה, נוף הים בחלונות היה יפה, הערב על ספרות המסע היה יפה. הכל הלך קל מדי בשביל לטעון שגם נסיעה כזו יכולה להיות מסע… עד שזה בא בדרך חזרה: את הרכבת של 10 הפסדתי בדקה. עכשו צריך לחכות שעה. מצב הרוח נעשה כבד. הייתי רעבה ואין שום קיוסק פתוח. אפילו הליכה עד לרחוב וייצמן לא הועילה, הכל היה סגור. טוב, התנחמתי בכך שעשיתי ספורט ;חצי שעה הליכה מהירה. אבל מצב הרוח היה קצת עכור. בתחנת הרכבת התיישבתי לחכות ליד הפסנתרן, זה עזר, המוסיקה מחקה את הרגשת התעיה ברחובות ליליים. כשהגיע הזמן ירדתי בזמן לרכבת של 11. באחת אחר חצות חיפשתי את המונית של סברי שאמור היה להמתין לי. הוא לא היה . נסעתי עם מישהו אחר. ואז הגענו לכניסה לכליל. להפתעתי , אותו שער חדש שהתקינו ואני רואה מתמיד לצד הכביש… חסם עכשו את הכניסה. שוב הסתבר שיש מחיר לכך שאני לא לומדת אפליקציות ולא שמה לב להודעות ענייניות. בקיצור לא היה לי קוד לשער ומאוחר לטלפן לשאול. שילמתי לנהג , עברתי מתחת לשער והתתלתי ללכת ברגל. היתה לי דילמה: לעלות דרך ההר ולהגיע תוך 20 דקות, אבל יש כלבים אולי חזירים, או ללכת שעה בדרך הראשית, וגם שם לא בטוח שלא יהיו כלבים וחזירים. התחלתי לעלות דרך ההר…. ואז שמעתי נביחות חזקות של כלב שאני לא מכירה. חזרתי על עקבותי והלכתי בדרך הארוכה. כשעברתי ליד בתים כיביתי את הפנס (יש ירח) והלכתי על קצות האצבעות כדי לא להעיר את הכלבים. היו כמה מקומות של מתח אבל עברתי. היו גם שני מקרים של כלבים ידידותיים שהסתובבו בשביל. כשהתקרבתי לסיבוב שלי, שמעתי אותה! את הכלבה הגדולה המפחידה שכבר נשכה כמה עוברי אורח. בגלל שאחת מהם היתה אורחת שלי יש לי הסכם עם בעלת הכלבה, הסכם שהתיר לי לטלפן לה בשתיים בלילה. הייתי אסירת תודה שהיא ענתה ואמרה בקול רדום: "טוב, אני קוראת לה" . והיא קראה לה ואני עברתי ושום חזיר לא הפתיע אותי והיה ריח הדרים מן העצים שלי… ואיזה כיף היה לפתוח את שער הברזל הגדול בקירקוש שלשלת. אכן, נהיה מסע. יש על מה לכתוב.

*
*
*
אֲנִי מְרַחְרֵחַ/ עדולה

*
*
*

בְּלַיְלָה יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם יָרֵחַ

וְכָל דָּבָר לָבָן זוֹרֵחַ.

בַּלַּיְלָה עוֹלֶה מִן הָעֵשֶׂב… רֵיחַ,

וַאֲנִי מְרַחְרֵחַ… וַאֲנִי מְרַחְרֵחַ…