לוּ רַק יָכֹלְתִּי

בכליל יש כל מיני מפגשים שנועדו לעזור לאנשים לפרק את המתח. הערב היה ,במועדון הנוער, מפגש בין חברה שהיא מומחית לטראומה ונערים שברחו בעור שיניהם מן המסיבה ב"רעים". שהצליחו להיות יותר זריזים מן המחבלים, אבל חזרו המומים. איך ניתן להמשיך להחזיק בערכים עליהם מגדלים אותם הוריהם 'יפי הנפש'? על יד המועדון בחצר בית פרטי היה מעגל שירה סביב מדורה. לא, לא שרו "שירי מגל וחרב" אלא שירים שקטים ומונוטוניים שנשמעו כמו נהמה. אני הרגשתי,לרגע, שזאת קינה, שאני מקוננת. הרגע עבר. מישהו שיתף משהו שכואב לו, מישהי הגישה צ'אי, ילדים נרדמו על המחצלת כאילו אין עקרבים בעולם… בשעה שקבעתי לי קמתי לחזור הביתה. 45 דקות הליכה בחושך לקול נביחות. היה לי חשוב להגיע לפני חצות כי הדיירת שלי ואני תכננו להביא לשומרים תה ועוגיות. עוד מעט ניסע אל השער. זה מזכיר לי כי בזמן מלחמת לבנון היתה תקופה של הסלמה בה טילים נפלו בכליל. רוב התושבים הלכו להורים. אבל אלה שנשארו פיתחו הווי של מפגשים ערב ערב, כל פעם בבית אחר. אהרון נשאר. שנים אחר כך היה נזכר באותה תקופה כחויה.

*
*
*
לוּ רַק יָכֹלְתִּי
*
*
*
*
לוּ רַק יָכֹלְתִּי לְחוֹלֵל

שִׁיר

שֶׁיִּהְיֶה

כִּפַּת בַּרְזֶל

כְּנֶגֶד הַנּוֹחֵת מִלְּמַעְלָה

כְּנֶגֶד הַחוֹתֵר מִתַּחַת

*
כְּנֶגֶד הַזְּמַן

האוזל