"כָּל הַחַיִּים גֶּשֶׁר צָר מְאֹד"

הבקר לא רציתי לקום. התראת היקיצה נשמעה שוב ושוב , צילצלה עד שהתייעפה ואני המשכתי לנמנם… זה לא רגיל, כאילו לא רציתי לקום . כשהתעוררתי ב11 התחלתי כרגיל להתחבר אל החיים: אז מה היה לנו אתמול ומה יש היום. נזכרתי בשמחה שיש אורחים נעימים מאד בוילה ושאני לומדת את הסופר הנורבגי שזכה בפרס נובל כדי לתרגם כמה משיריו לעיתון. ביטלתי את מצב הטיסה בטלפון לראות אם האורחים צריך אותי… והנה הודעה מוזרה: "נסענו. נתקשר כשנגיע". כתבתי חזרה: "למה הכוונה?". הודעה אחרת מבתי יעל: "יותם בסדר הוא לא היה בדרום". שוב כתבתי חזרה: "מה קרה?" ואז שלחתי שאלה לחברה שיודעת תמיד מה באמת קורה, והבנתי. היא גם חיוותה את דעתה שהמלחמה הפנימית בשנה האחרונה החלישו את הצבא והסיטו את תשומת הלב מן הסכנה האמיתית. פתחתי גם במחשב. ראיתי. מה עושים עכשו? ממשיכים לראות כל היום? להיכנס לפניקה שלא עוזרת לאף אחד? החלטתי להרגיע. לראות את הארוע כחולף ואת החיים כנמשכים וטובים. כל מי שעושה עבודה רוחנית צריך להתגייס עכשו כדי להרגיע. לעשות הדמייה שהמחבלים נהדפו, שהארוע הסתיים, שצהל השתלט, שהעם יוצא מזה יותר מאוחד. אחר כך יבוא הזמן להזמין את הנפגעים לנוח מהטראומה. אני יוצאת לעשות תרגילי נשימה:
*
*
*

"כָּל הַחַיִּים גֶּשֶׁר צָר מְאֹד"
*
*
*

,
הַגֶּשֶׁר צָר –

אַךְ הַנָּהָר רָחַב

*
מַה שֶּׁגּוֹרֵם לִי לְהָרִים יָדַיִם

לַצְּדָדִים וָמַעְלָה

*
לְשֵׁם חַסְדֵי שָׁמַיִם

וּלְשֵׁם שִׁוּוּי מִשְׁקָל.