כְּמוֹ יוֹנָה

תמיד ידעתי שזה כך אבל עכשו אני מרגישה על בשרי. קשה להרגיש טוב בחו"ל כשקורה משהו רע בארץ. כשאני בארץ אני יודעת שצריך לשמור על החוסן ולא 'להיכנס לזה' יותר מדי. כשאני מחוץ לארץ , 'לא להיכנס לזה' נראה כמו אדישות. אני ממשיכה לגונן על עצמי ולא רואה חדשות. אף אחד פה לא רואה. אין טלויזיה. אבל כולם יודעים איך להתעכן והם מספרים לי את העיקר. ממה כמו שהיו אומרים פעם ברדיו (אולי עדין אומרים?) "הנה החדשות ועיקרן תחילה" . והחדשות, יחד עם הישנות המוכרות היטב, לא נותנות לי מנוח. אני מרגישה חובה לעשות משהו ולא ברור לי אם זו יומרה שאני יכולה או השתמטות שאני לא יכולה. השיר הזה נכתב הרגע, על גג של "נוה קטן שקט" משקיף אל ההרים הירוקים. אני מעלה אותו לפני שאתחרט כי הוא כל כך מגוייס, כלומר בסקלה שבין האמנות למציאות…. הוא קרוב מאד לעמדה של המציאות. זה לא נחשב טוב בשירה. אבל כמו המשורר האמריקאי רוברט פרוסט שאמר: "כמה חבל אך בסופו של דבר עלינו לדבר מפורשות כדי שמישהו יבין", הפעם כתבתי מפורשות:

*
*
*

כְּמוֹ יוֹנָה
*
*
*

עִם הַכִּשָּׁרוֹן הַזֶּה שֶׁל לְנַסֵּחַ בְּמִּלִּים

בִּמָּקוֹם לִכְתֹּב שִׁירָה שִׁירָה שִׁירָה

הָיִית צְרִיכָה לְנַסֵּחַ הֶסְבֵּרִים,

הָיִית צְרִיכָה לַעֲסֹק בְּ'הַסְבָּרָה'

*

אַתְּ כְּמוֹ יוֹנָה; לֹא יַעֲזֹר

לִבְרֹחַ אֶל הַדַּף!

הֵנָּה הָרוּחַ מַתְחִילָה

וְהַכֹּל עָף….

*

לִפְנֵי שֶׁיִּטְבְּעוּ כָּאן, בִּגְלָלֵךְ, כְּמוֹ כְּלוּם –

הַתְחִילִי, לְפָחוֹת ,עִם הַטְּיוּטוֹת.

אֶת הַשִּׁירִים הַשְׁאִירִי לִמְסִבַּת הַסִּיּוּם

עַכְשָׁו הַסְבִּירִי כְּבָר לָעֲרֵלִים — שֶׁגַּם לָנוּ

מֻתָּר לִחְיוֹת!