היום התעורר צורך להאריך את שהותי במרכז, אז חזרתי ליפו. איך שהגעתי אל החדר ופתחתי את הדלתות הגדולות אל המרפסת… הייתי במציאות אחרת. זה כל כך שונה מתל אביב! בערב קבעתי עם מכרה במסעדה יפה במתחם נגה. שתינו אוהבות היסטוריה של מבנים, אז מהר מאד צללנו לתולדות יפו ופה ושם הגענו לויכוח פוליטי שעכר את האוירה ואת החברות החדשה המתרקמת. ואז הגיע זמן לקום. איזה מזל שהתעקשתי ללוות אותה אל ביתה, פתאם עזבנו את התאוריות והעקרונות והיינו בעולם הממשי. היא גרה ביפו עכשו , אני גדלתי פה: " תראי, את הבנין הזה בנתה משפחה פרסית בשם מטוסייאן, ואת זה משפחה ערבית שהיגרה לקוסטה ריקה "," את השדרה הזו תיכנן אדריכל יהודי (שכחתי את שמו) בשביל התורכים ואת הדקלים באמצע נטעו תלמידי מקוה ישראל לפני 115 שנה!". "זה, שם, היה קולנוע פארוק", "כאן בהלהמברה העמיד גיורא גודיק את המחזמר העברי הראשון, בקנה מידה גדול, אולי הראשון בהיסטוריה היהודית"." המזרקה הזאת היתה פעם באמצע ושם היה פביליון לתזמורת…" העולם הלילי שמול העינים הכתיב ואנחנו דיברנו מפיו. כך נחנו מעצמינו. כשהגענו אל ביתה עדין לא רציתי להיפרד. חיכיתי שהיא תוריד את הכלב לסיבוב . מה שראיתי בסיבוב-עם-הכלב הפך לחויית היום. בתי-קפה-פאב-מסעדה בכל סימטא ובמבנים ישנים שאולי ביום לא נראים טוב אבל בלילה נראו כמו אלף לילה ולילה! כמה חבל שישבנו במסעדה סולידית, צריך לבוא לפה! בפעם הבאה. אם תהיה. אם הטיול הזה ביפו עצמה יצליח להשכיח את הויכוח עליה ובכלל.
*
*
*
אֲנִי חוֹזֶרֶת וְחוֹזֶרֶת
*
*
*
כְּמוֹ
צַבּוֹת הַיַּם
הַחוֹזְרוֹת, מִכָּל הַיָּמִים, לְהָטִיל בֵּיצֵיהֶן
בְּחוֹף בֶּצֶת –
אֱלֹהִים עֵדִי
שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת וְחוֹזֶרֶת ( מִן הַכִּנֶּרֶת וּמִן הַגָּלִיל)
אֶל הָרְחוֹבוֹת הָאֵלֶּה
לְהָטִיל אֶת שִׁירַי
*
שֶׁיֵּדְעוּ מֵאֵיפֹה בָּאוּ הַבָּתִּים.
