איזה טקס מחמם לב היה לנו הערב! (למרות שהפיצוצים מגבול לא חדלו) גם פה, כמו במדינה כולה, לא הרשויות, לא 'ועדת תרבות', לא 'הועד המקומי' ולא 'האיחוד החקלאי' אירגנו את זה. אלא כמה נשים צעירות. וגם לא כלם טרחו לבוא לציין את הארוע ביחד. ובכל זאת באו מספיק כדי שתהיה הרגשה של קהילתיות. גם אני לא התאמצתי למצוא שיר מתאים ולקרוא ולהעשיר את התכן. פשוט ישבתי לי ליד הנרות , בחברת הילדים. בעבר לא הייתי משתתפת בהתכנסויות כאלה, אבל מאז האסון אני מפנה זמן ליחד. אני מכירה אנשים ששקעו באבל עד כדי כך שאינם יוצאים לפגוש בני אדם אלא מסתפקים באלה שעל המסכים. אני חושבת שהדבר הראשון שצריך להשקיע בו עכשו הוא יצירת תחושה של אחדות ולהתחמם מ'מדורת' היחד. די לדיכדוך. בואו נשקם את מערכות החינוך! בואו נעשה הסברה לכל מי שיש לנו קשר איתו בחו"ל ( בלי לשחק לידיהם ולהתחיל להאשים את הממשלה שלנו. זה ענין פנימי) כי הישראלים שבחו"ל כבר לא מגלים שהם מישראל ובודאי לא 'מסבירים'. בואו נכתוב מכתבים בלי קץ לצלב האדום! יש כאן פשעי מלחמה (גם על פי ההגדרות האירופאיות) , זהו ענין בינלאומי! בואו נפעל למען החטופים ולא רק נהיה עצובים. היה לי קשה לקום מעל יד מעגל הנרות ולצאת לדרך החשוכה. אבל הדלקתי את פנס הטלפון ואמרתי בלב שירים של עדולה:

*
*
*
נֵּר/ עדולה
*
*
*

לַנֵּר שֶׁלִּי יֵשׁ לֶהָבָה.

הלֶהָבָה עוֹלָה לָה.
ּ
.
פִּתְאוֹם הַנֵּר שֶׁלִּי כָּבָה!

כַּמָּה חָשׁוּךְ הַלַּיְלָה.

*
*
*
*

בָּאתִי חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ!
*
*
*
לִי פָּנָס, פָּנַס יָדִיד.

אֶת הַחֹשֶׁךְ הוּא מַפְחִיד!

לִי פָּנָס — פָּנַס חָבֵר,

הַחֹשֶׁךְ נָס… אֲנִי עוֹבֵר!