בשיחה שלי עם חברתי לשמירה תמי לביא, וגם עם כמה חברים שעצרתי ותיחקרתי בשער… הבנתי משהו: רבים יכלו לנסוע להורים במקומות יותר בטוחים אך חבל להם לוותר על האוירה שנוצרה בישוב. גם על החיים בטבע, כמובן. אני חושבת שזו צריכה להיות הסיבה להיותנו בארץ ; כי אנחנו אוהבים את האוירה ואת הארץ הגיאוגרפית, הפיזית – את הטבע. ומהי 'האוירה' הזאת? זה לא רק הטמפרמנט הישיר והחם, זה לא רק הכנרת והבנייאס . זו ההרגשה שאני חלק מסיפור גדול ונדיר, ממהלך היסטורי. אנחנו נתונים במהלך תחיה של עם. מהלך שאין לו תקדים. לא פלא שזה קשה. אולי אנחנו רק באמצע התהליך? אולי זה יקח עוד 100 שנה עד שנשב לבטח. העיקר שיש פה סיפור שאנחנו רוצים להיות חלק ממנו. מי שזה קשה לו… יעזוב. מי שרוצה לקחת חלק… יצטרף. אנחנו מפתחים נשימה ארוכה. זה מזכיר לי את המשורר הבריטי שתירגמתי ,טד יוז. הוא אהב כאלה שמסוגלים לשרוד ואפילו לשגשג בתנאים קשים. זו הסיבה שהוא התענין ביהודה עמיחי והביא לפירסומו בעולם. הוא סיפר בדיחה: "קרה שהוכרז כי בעד שבועיים שוב יציף מבול את העולם! בני הדתות השונות שקעו בתפילה כל אחד לאלוהיו. היהודים התאספו והחליטו: יש לנו שבועיים ללמוד לחיות מתחת למים".
*
התמונה; זהו זמן מסיק. אפילו אם אין הרבה, אז בקטן.
*
*
*
זֵיתֵי בַּעַל
*
*
*
כֶּרֶם הַזֵּיתִים שֶׁלִּי יָבֵשׁ.
הַכֹּל מַמְתִּין…
*
אַתָּה שׁוֹאֵל "לָמָּה אַתְּ לֹא מַשְׁקָה?"
*
אֲנִי לֹא מַשְׁקָה
אֲנִי מְחַכָּה…
עוֹקֶבֶת אַחַר מַצַּב הָעֲנָנִים
*
לֹא רַק כִּי אֲנִי לֹא רוֹצָה לְרוֹקֵן אֶת הַמִּגְדָּל
שֶׁבְּתוֹרוֹ יְרוֹקֵן אֶת הַתְּהוֹם
*
אֶלָּא שֶׁ
זֶה לֹא יִהְיֶה אוֹתוֹ שֶׁמֶן, אַתָּה מֵבִין,
בְּלִי קֹרֶט חַסְדֵי-שָׁמַיִם כְּתַבְלִין.
