בגלל המחדל הנורא עכשו השומרים עלינו רגישים-עצבנים וצל הרים נראה להם כהרים. הצליחו להפחיד אותי עם אזעקות והתראות שוא על חדירות. היתה הוראה לכבות אורות… זה עתה סיימתי את המבצע. כיביתי אפילו את אורות הברכה (בשביל זה צריך להיכנס לחדר מכונות), כיביתי אפילו את הנורות של הגירלנדות הסולריות, הדקורטיביות, שיש לנו בתוך הצמחיה. הסטתי היטב את כל הוילונות, ערמתי ספרים וסירים על הדלתות, שזה יעשה רעש מפחיד… עשיתי הסכמים עם שכנים שישנים בתורות ותמיד אחד ער ושומר… ואז הגיעה הידיעה שכל ההפחדה הזו היתה תקלה. זה מזכיר לי כי בזמן מלחמת המפרץ, הלכנו להיות עם הדודה, כי לנו לא היה חדר אטום. לדודה היה מחזר רופא. בפעם הראשונה שנסגרנו יחד בממ"ד… הוא חשב שהוא מריח חמרים כימיים והתחיל דיון אם ניתן זריקה גם לכלבה?!. אחרי הפחד-מות הזה ברחנו למנזר בעין-כרם. הדודה באה אחרינו, בלי המחזר. הבננו שאין מתקפה כימית. נשמענו להוראות ונכנסנו למקלטים , ואין מצחיק מנזירה עם מסכת אב"ך, אבל לפעמים נשארנו על הגג וצפינו ביירוטים. אני חושבת שזה הפך אז לספורט לאומי. אני מאחלת לנו שכך יהיה גם עכשו. הנורא מכל מאחורינו. עכשו מערכה רגילה בה צריך לשמור על קור רוח ולהגיע לנצחון מוחץ. ו… צריך לדרוש מהקהילה הבינלאומית לנקוט בכל האמצעים להחזיר את החטופים עכשו, בלי שום משא ומתן! מעולם לא נתתי כזה נאום פוליטי… אני מרגישה צורך לתקוע בשופר, לזעוק את הבלתי ניתן לאמירה.
*
אין לי שיר מתאים למצב שבו אנו נתונים. אז הנה שיר של עֲדוּלָּה שפסיכולוגים אוהבים.
*
*
*
זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
*
*
*
בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
חִפּוּשִׁית הִגְדַּלְתִּי.
מִי צָרִיךְ מַגְדֶּלֶת —
בְּעַצְמִי נִבְהַלְתִּי!!!
*
*
