הזמן שינה את מרקמו. הוא עוצר את הנשימה יחד איתנו. פתאם יש ממנו בשפע. ואם כבר אני נשארת פה, אני צריכה באמת לטפל בפיסת האדמה שאני מופקדת עליה. דברים שעשיתי בעבר בריצה או השארתי לאחר-כך, אני עושה עכשו בשקט, לאט לאט, שמחה שיש מה לעשות, שמחה שאני על האדמה הטובה הזאת, היקרה הזאת, המרגיעה הזאתאני הולכת יחפה (עם נעליים בסטנד ביי אם אגיע חאזור של קוצים) אני עוברת מעץ לעץ, בודקת מי צריך השקיה? מי מת? ומחר עם הגנן נוריד אותו ונשתול חדש. אני לוקחת את הזמן להוריד קוצים שלא איפשרו לי לעבור ומגיעה אל עץ הגויבה השני, הפחות טוב, זה שנמצא מחוץ לגדר, שהחזירים יכולים להגיע אליו…והנה יש פירות! אני אוכלת מיד, כי שכחתי לאכול וכבר אחרי שתיים. הפירות עקוצים, הם יתקלקלו מהר מאד, אבל בשעות הראשונות עוד אפשר להנות מהם. אני אוספת בתוך החולצה. עשיתי כיס כמו אכרות אמיתיות, אני ממלאת אותו גויאבות ריחניות והולכת לסדר יפה, עם רימון באמצע… היופי מרגיע.
*
*
*
בֻּסְתָּן בָּסְתָו
*
*
*
יֵשׁ, הַגּוּיָבוֹת בְּשֵׁלוֹת!
כָּל אַחַת כַּדּוּר-אוֹר
וּבָשָׂר
רֵיחָנִי, גַּרְגְּרִי, נֶהֱדָר ! .
*
כֵּן, הָעֵץ הַחֻקִּי שֶׁלִּי
שֶׁמְּשַׂגְשֵׂג עַל מַיִם-אֲפֹרִים
מְכַבֵּד אוֹתִי בִּפְרִי-יַלְדוּת גָּנוּב
מִג'בֵּלִיָה..
*
אֵיזוֹ נֶחָמָה
אֵיזֶה פִּצּוּי
*
אֲבָל הַקִּיקָיוֹן
שֶׁחַי עַל מַיִם גְּנוּבִים מֵהַגּוּיָבָה
וּמִזְּמַן צָרִיךְ הָיָה לַעֲקֹר!
גּוֹנֵב אֶת לִבִּי
לְהַאֲמִין
שֶׁעוֹד יָבוֹא אֵיזֶה יוֹנָה מְיֻסָּר
*
וַאֲנִי לֹא עוֹקֶרֶת
*
אֱלֹהִים כְּבָר יִדְאַג.
