גדלתי בין העולים מבולגריה ומרומניה בשכונת גבעת-עליה שבין יפו לבת-ים. בית הספר היה רחוק, נסענו אליו באוטובוס. אני נהגתי לברוח לאחים שלי ובמקום לעלות לאוטובוס הלכתי לבית הספר ברגל, בדרכי קיצור. נדיר שהגעתי בזמן כי הדרך היתה זרועה פלאים שהייתי חייבת לתהות על קנקנם. יום אחד נמאס למורה מן האיחורים שלי והיא שילחה אותי הביתה להביא את אמא! גם הורי כעסו על זילזולי בבית הספר ועל שיטוטי. לא היה לי מה ללכת הביתה, אמא לא היתה מסכימה לבוא. הייתי במצב רוח נסער. התחלתי ללכת לכיוון ארמון המופתי שלידו שכן ביתנו, אך אז חלפתי על פניו וירדתי אל חוף הסי-פאלאס. שם היתה לנו מערה. היתה זו הפעם הראשונה שאני באה לשם בלי ילדי השכונה. טיפסתי על מצוק הכורכר והתיישבתי על המחצלת שפרשנו שם , ניזהרת משברי הזכוכית שנשארו מן הבקבוקים הירוקים שהגלים הנחיתו על החוף ושאנו היינו בטוחים שיש בהם מכתבי s.o.s . ישבתי במערה, נסערת ואפילו קצת דומעת, מתפלשת בצער העולם ומתבוננת בים… הים היה גם הוא סוער, מכוסה קצף ומעיף רסיסי-'דמעות'. הים היה כמוני,סוער. הים הבין אותי. לאט לאט הוא הפך לרוגע יותר ואיתו אני. עכשו כבר לא הייתי עצובה אלא משועממת ורעבה. לרעב היה פתרון הלא היה לי תיק אוכל. הוצאתי את הפרוסות ואכלתי. עדיין השתעממתי. פתאם עלה בדעתי שהים מדבר , אני הרי שומעת משהו כמו "הָיֹה הָיָה… הָיֹה הָיָה… הָיֹה הָיָה…" וכך הלא מתחיל ספור. הוצאתי מחברת ועיפרון מוכנה לכתוב מפי הים. אבל לספור לא היה המשך. גל ענק בא בסערה והנחית ערמת צדפים לרגלי המערה ,כשבראש הערמה קונכיה עצומה! כנראה הים שולח לי את הספור שלו בקונכיה, חשבתי וירדתי להביא אותה. ביד אחת הצמדתי אותה אל אזני ובשניה אחזתי בעפרון, מוכנה לכתוב את הספור. אבל גם הפעם שמעתי רק "הָיֹה הָיָה… הָיֹה הָיָה… הָיֹה הָיָה…" עמום.
רציתי כל כך לכתוב משהו שאביא למורה ואולי היא תתחיל לאהוב אותי. אז ניסיתי להמשיך את ה"הָיֹה הָיָה" : " הָיֹה היתה ילדה שכלם שנאו אותה.. וקראו לה זוּלוּ כי היא תמיד פרועה…" . ואז הרמתי עינים אל הים. עכשו הוא היה שקט וזוהר תחת השמש , כמלמד אותי לא לקחת ללב. למעלה עבר בדיוק שחף וצחק… הייתי בטוחה שהוא צוחק עלי. והסירה עם המפרשים הלבנים שם רחוק… אולי היא באה לקחת אותי? כל דברים נראו לי קשורים ומתייחסים אלי. מחקתי את השורה על הילדה המסכנה וכתבתי משהו על הים הנפלא היודע להרגיע את עצמו ואיך הצחוק של השחף הזה הוא ההפך מהבכי שלי ואיך הוא לבן כמו הקצף וכמו מפרשי הסירה… דפי המחברת נמלאו מלים. היו לי המון רעיונות שלא הספקתי לכתוב אותם, זה היה מרגש איך שהרעיונות צצים ואיך שהמלים מנסות לתפוש אותם. היו המון מלים. עשיתי בהן סדר. היה לי זמן. אז גם התחלתי להחליף מלה במלה… עד שנהיו חרוזים. היה לי עוד זמן אז חיפשתי חרוזים יותר טובים… כשהשמש היתה במקום של שעה ארבע, השעה בה חוזרים מבית הספר לילדי אמהות עובדות, היה לי שיר בן 8 שורות. קמתי ללכת הביתה. לא סיפרתי לאף אחד. רציתי להישאר קצת לבד עם מה שקרה לי במערה, כל המשחק הזה עם המלים, האושר החדש הזה שגיליתי.
מאז, כל חיי ארצה לשחזר את האושר ההוא. נעשיתי מיומנת בשיחזור התנאים: הימלטות מן החברה הבעייתית של בני אדם אל איתני הטבע שבחברתם לא צריך 'להתנהג' , רק להיות. שלמולם הכל מתגמד, שבינהם השיעמום הקל הופך להתרגשות סקרנית, לאנרגיה, להשראה, לחשק לדבר בכתב, להטיל מלים על הדף… להשתתף במשחק ביניהן, להבחין איך זו דומה לזו וזו ההפך וזו קוראת לזו לעמוד על ידה, ואיך כל אחת גם אומרת משהו וגם משמיעה צליל וגם מציירת תמונה… ורק להיות מספיק מהירה ולארגן את כל זה למקהלה. ואחר כך להביא את השיר למורה והיא תדפיס אותו בעלון בית הספר ול"זוּלוּ" תהיה הצדקה להיות קצת מוזרה, הלא היא משוררת.
התחלתי לפרסם שירים בגיל9 ולפני הגיוס זכיתי לצ'ק מעיתון 'הארץ'. התייחסתי לשירה כאל ייעוד חיי . שלא כמשוררים שאינם מרגישים טוב אם 'המקצוע' הזה , אני ידעתי שאני משוררת. הרגשתי שלפני שאתחיל לכתוב ברצינות, לפני שאתפנה לעבודת חיי, אני צריכה לחיות פלח חיים שעליו אעיד, במקום למחזר חמרים של אחרים. וכך גזרתי על עצמי 20 שנות שתיקה. בשנים האלה הגשמתי את החלום לחיות על שפת הכנרת עם אהבה גדולה. היתה זו התבודדות בשניים. מנזר פרטי , גן העדן של חוה ואדם. ימינו עברו בשחיה , בדייג , במסעות אל נחלי הגולן, בקפיצה אל הברכות הטבעיות, בקריאת שירה בקול , הרבה שירה, בשלש שפות, בישול על מדורה, גידול ירקות, ומאוחר יותר גידול ילדים במשק של תצרוכת עצמית . היתה הרבה עבודה פיזית, אפילו את שכר הדירה שילמנו בעבודה במטעי המושב, והיתה הרבה עבודה בחינוך החצי-ביתי; גידלנו את הילדים בלי טלויזיה ובלי אנטיביוטיקה ,כשזה לא היה טרנד ונחשבתי למכשפה או לפחות לאם לא אחראית. וכל הזמן הזה התכוננתי לכתיבה בצבירת חוויות חיים ובקריאת מדפים שלמים בספריות הבריטית והאמריקאית ברחוב הירקון בתל אביב. מדוע קראתי באנגלית? משום שתל אביב כבר הענישה אותנו על שלא בחרנו לחיות בה, וספריית בית אריאלה סירבה להעניק מאוצרותיה למי שאינו תושב העיר.
משעברו 20 שנות השתיקה והתחלתי לפרסם, בכל פעם שעבדתי על ספר שירים עם עורך ניתקלתי בהפתעתו . תמיד הגיע הרגע בו ראיתי אותו חוכך בדעתו אם להתחיל 'ליישר' לי את השירים או לנסות להבין מה אני עושה. גם אני לא הייתי מודעת למה בדיוק אני עושה, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה לכתוב שירים שהתכן הוא רק אחד ממרכיביהם . רציתי שירים שאינם פרוזה קצוצה, שתהיה בהם פעילות של השפה עד לרמת ההברות. שלהברות ולעיצורים תהיה נוכחות פיזית שתכריח את הקורא לעצור ולבטא אותם בקול, ולו פנימי, שכל הברה תעשה את תפקידה בתיזמור של השיר. שתהיינה קפיצות מטפוריות עד לרמת ההמצאה, ושיאמר בהם יותר מדבר אחד בבת אחת. שיהיו "מחט של כמה צפונים" כמו שאומר טד יוז.
כמו כן רציתי שתהיה להם צורה על הדף ושהצורה תנבע מהתכן. כבר ראינו, בשירה הקונקרטית, שיר גשם שמילותיו מפוזרות על הדף כמו טיפות . אני רציתי ששיר על נחל יזרום ושיר כנרת יתכנס לצורתה הגיאוגרפית וידגים את העומק הרגשי. שיהיו גם מרווחי נשימה ,בגדלים שונים, בין המלים ולפעמים שמלה תעמוד לבדה בשדה הדף. תמיד הרגשתי שלא יתכן לכתוב על רגשות או נופים מעוררי רגש בגושים של שורות ישרות, רציתי להמחיש את הנשימה הנעתקת.
שירה כזו דורשת עבודה מהקורא. ולא פלא שהיא לא התקבלה בקלות. למה לקורא להתחיל להתעסק עם חצץ ההברות ולפענח מה קורה בין המלים על שדה הדף… במקום לקבל שיר וידויי המדבר מלב אל לב, דברים ברורים ואנושיים?
אינני באה להפחית מערכם של רגשות אנוש, אבל אני מבקשת לעורר תשומת לב לכך שישנה גם שירה אחרת שלא רק לקוראים ,גם למבקרים אין הכלים להעריכה. באותן פעמים נדירות שמבקר מרכזי כתב על שירתי הוא אכן שם לב למרכזיותה של השפה בכתיבתי (ולא רק הטבע). הדבר הפתיע אותו אך לא היו לו הכלים לנתח את התופעה. וזו אכן תופעה. אינני היחידה שהגיעה לכתיבה כזו . הלא ב 1950 יצא צ'רלס אולסון במניפסט ה “Projective Verse" , "שירת ההשלכה" כפי שתירגם זאת זלי גורביץ במאמר על אולסון בחוברת חדרים 8, או "שירת השדה הפתוח" . זוהי שירה שאיננה 'כותבת על' אלא מתרחשת לעיני ואזני הכותב. היא פתוחה לארועים בשדה הדף. היא נמנעת מתאורים וכל עניינה להעביר אל הקורא את האנרגיה שגרמה למשורר לרצות לכתוב מלכתחילה . האנרגיה יותר מאשר תכן מסויים. תמיד הרגשתי ששיר הוא אנרגיה המבקשת לעצמה בית. מה שאולסון מציע , כמובן בהשפעת עזרא פאונד, זכה גם לשם "אובייקטיביזם" כי יש בו נסיון לאפשר שירה בה הסובייקט האנושי איננו תמיד המרכז. אם הסובייקט האנושי איננו במרכז אלא המקום והטבע הרי שזהו כלי מתאים מאד למה שהיום נקרא אקופואטיקה והוא שהפעיל אותי כבר בגיל 9 ביפו הרבה לפני שידעתי תאוריות ספרותיות.
וכאן עלי לומר דבר שישמע מרחיק לכת. לתודעה האנושית הכותבת את השיר יש שותף — המקום עצמו הוא שותף להפקת השיר, ממש כפי שרולן בארת טען כי המחבר איננו לבד במעשה הכתיבה , אלא זו מתרחשת בינו לבין קוראיו. ב'שירת מקום' השירה אמורה להתרחש בין הכותב למקום.
כמעט כל שירי הם שיתוף פעולה עם מקום . בדרך כלל מקום המאפשר את ההתבודדות שבה מצב הצבירה של הנפש משתנה, הופך מדיטטיבי, מקבל איזו יכולת אסוצייאטיבית מוגברת, נעשה טעון אנרגיה שמסוגלת להמציא ולעצב ושחייבים, אבל חייבים , לעשות איתה משהו ומיד!
ומה באשר להשראה אלוהית? הייתי אומרת שמשורר מיומן יודע ליצור את התנאים להשראה, יודע באיזה מקום לשים את עצמו כדי להיכנס למצב כתיבה. כל השאר יקרה בינו לבין המקום, וזה הלא לא מוציא מכלל יתכנות את הפירוש הגבוה ביותר של 'בין אדם למקום'.
*
אני אוהבת את הצבא! כי הוא הפגיש אותי עם חברי לחיים אהרון מסג (לשעבר מורד) . אהרון היה התגלמות הפרא האציל שיבנה לי סוכה על אי בודד. נישאנו מיד עם השיחרור בשנה בה פרצה המהפכה האקולוגית. השנה היא 1963. הביוכימאית והאוקיינולוגית רייצ'ל קרסון מפרסמת ספר בשם 'אביב דומם'. הספר חושף לראשונה עד כמה המדע והמצאת הדשנים והריסוסים הכימיים מזיקה לאדמה ולאדם .היתה זו הפעם הראשונה שמישהו מדבר על פגעי המדע הנערץ. רבים וטובים שינו את חייהם למקרא הספר הזה. אצלי זו היתה תוספת למשאלת לב שטיפחתי כבר כילדה ביפו, לחיות אחרת ממה שאני רואה סביבי. לחזור אל הראשוני, אל האדמה, אל העבודה הפיזית, לא להשקיע את זמני וכחי במילוי צרכים מדומים ולא להענות לגירויים מלאכותיים. אז נישאנו כדי להשתחרר ממרות הורינו שציפו מאיתנו ללמוד ו'להתקדם' והלכנו לחיות באהל על שפת הכנרת, ניזונים מדגים ושירה.
את הדגים דגנו כמובן בעצמנו. מדי בקר היינו מעירים שחר, כמו שרחל אומרת, ממהרים להכין בצק טוב שימשוך את הדגים, נוטלים את החכות שאהרון עשה מקנים ואת הסומבררוס שאני קלעתי מכפות דקלים, וצועדים כשני קילומטר מן החניון אל המזח בקבוץ עין גב. כל הדרך היינו מודעים לכך שהסורים צופים בנו ממעל ולא פעם היו יריות.קיבוץ עין גב חי אז במקלטים וזו הסיבה שהחניון של הקבוץ היה ריק ויכולנו להתבודד שם. היינו יושבים על המזח 7 שעות מדי יום ,רחוק זה מזה כדי להתרכז. היינו מעלים כל אחד 16 או 17 דגי אמנון. בשובנו לאהל היינו מנקים את הדגים, מכינים את המדורה, ויוצאים לשחיית התרעננות מכל העבודה הזו . אם היתה עוד משפחה בחניון הם זכו בדגים המיותרים ובתורם היו מזכים אותנו בקערת פירות או עוגה או יין – סחר חליפין.
שעות אחר הצהריים היו מוקדשות לקריאה בקול, גבנו שעון על גזע האיקליפטוס הענק וכל הכנרת, עד טבריה מול עינינו.
חשבתי שהקריאה הזו, אחר הצהריים, היא שמירת קשר עם הספרות והכתיבה הממתינה בנתיים. אך לימים הבנתי ששעות הדייג , הן שהיו האימון האמיתי לכתיבה. אם את יושבת 7 שעות עם חכה ולא משתעממת… סימן שיש עוד תהליך מלבד הדיג שנכנס לפעולה . והתהליך הזה, היה הדמייה. לאחר השלכת החכה עם הפתיון המלופף היטב על הקרס, הייתי ממקדת את המבט במצוף ונכנסת למצב מודעות בו היה נדמה לי שאני רואה מה קורה בתוך המים. יכולתי להרגיש אם התזוזה הקלה של המצוף היתה למגע נחיל דגיגים ולא כדאי למשוך או אם דג גדול הוא זה ועלי להעלות את החכה מיד.
דימיתי אפילו שאני משפיעה על המציאות בכך שאני רואה, ממש רואה, כיצד אמנון גדול יוצא מבין הסלעים ומתנפל על הפתיון שלי, ועוד אחד ועוד אחד! תמיד היו בסביבה עוד דייגים, עם רולרים משוכללים ושרפרפים ו… הם לא העלו הרבה. הם היו זזים בעצבנות, מחליפים מקום, מחליפים שיטות דיג, מבקשים עצות, וזה לא עזר. כשחזרתי אל הכתיבה וגם אל הוראת הכתיבה הבנתי שאותן שעות דייג היו אימון רוחני במיקוד והמחשה המועילים כל כך לכתיבה. כשהדרכתי ילדים בסדנאות כתיבה יוצרת של 'אמנות לעם' ו'סל תרבות', הייתי מבקשת מהם לדמיין לעצמם, בצורה המוחשית ביותר שניתן ,את הארוע עליו הם מספרים. אם ילד כותב על כלבו שנדרס, לעצום עינים ולראות את הדם על הכביש, להריח את האספלט החם, לשמוע את הסקרנים… אם הוא יצליח 'להיות שם' המלים הנכונות כבר יבואו מעצמן, דימוי מלאכותי יהיה בלתי אפשרי.