בגיל 40 כשהרשתי לעצמי סוף סוף לפרוש מן המשפחה ולכתוב, האנרגיה היתה כה רבה   שהתחלתי גם לתרגם שירה  וגם לכתוב שירה  לילדים. עדים לא הרגשתי מבוססת כמשוררת ולא רציתי להתפסם כמשוררת לילדים, חשבתי שזה קצת פחות מכובד.חיפשתי שם עט להסתתרר מתחתיו… ומיד עלה מליבי השם עֲדוּלָה. הוא עלה מליבי כי הפנמתי אותו עוד בהיותי תלמידת תיכון. באחד הרומנים שקראתי אז : "מעגלות" של דוד מלץ, היתה דמות של נערה פרובוקוטבית שהכנרת היתה האמבט שלה  והשלף היה מיטתה. עֲדוּלָה היתה ילדת הטבע שחלמתי להיות. כשנולדו בנותי חששתי לתת להן את השם המוזר הזה, ביחוד שהיה לנו בבית סבא בשם עבדאללה. אבל כשחיפשתי שם לאַלתֵּר אֶגוֹ שלי, עֲדוּלָה צצה ונשארה לתמיד. אני לא יודעת אם פירוש השם  הוא עדו לה עדיים  או שזהו שם חיבה לעדה, אבל אני מרגישה טוב איתו. במשך עשרות שנים  עדולה היתה סוד. היום אני מגלה. אבל נוח לי לדעת מתי אני סבינה ומתי עדולה, כי השירים נובעים ממקורות שונים או משתמשים באמצעים ספרותיים שונים. הנה אחד השירים הראשונים:

הַיּוֹם  אֲנִי  אֵינֶנִּי 
הַיּוֹם  אֲנִי  אֵינֶנִּי 
שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר,
לָבַשְׁתִּי  חֲלִיפַת-כּוֹרִים
   וְיָרַדְתִּי  
            לָתוּר  
בְּתוֹכִי

 כִּי  לְכָל  אֶחָד, גַּם לְיֶלֶד
 יֵשׁ בִּפְנִים
           אוֹצָרוֹת  עֲלוּמִים ! 
אָז נָא לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי כּוֹרִים
 וְלָרֶדֶת
         וּבְּוַדָּאַי  נָעֲלֶה   מַחְצַבִּים  נְדִירִים — 

מִי הַרְבֵּה
וּמִי מְעַט,
מִי פִּתְאוֹם 
וּמִי לְאַט לְאַט.

מתוך הספר "הַיּוֹם  אֲנִי  אֵינֶנִּי" הוצאת מסדה