שאלה יהיו בעיותינו, אבל החיים נמשכים וצריך לדבר על החיים. אומרים שלהיות בספק זהו ממש עינוי ולהגיע לידי החלטה זוהי הגאולה. עכשו הוקל לי. היתה לי דילמה: אני שכמעט לא טסה לחו"ל התעתדתי לטוס מחר עם יעל ומאיה לבקר את הבן בזמן שהוא שוהה בספרד, כי הוא חי בקוסטה ריקה ועד שם אין בכוונתי לטוס. עברה כמעט שנה מאז ביקר בארץ. עברו 6 שנים מאז ביקרתי אצלו. עד הרגע האחרון חשבתי שנכון לטוס. זה רק שבוע. לא תהיה היזדמנות דומה, מאיה (נכדתי עם הצרכים המיוחדים) ללא מסגרת כבר הרבה זמן, כי היו החגים , והיא זקוקה לשינוי. וחוץ מזה אני הרי מחזיקה בדעה שצריך להרגיע ולהמשיך לקיים את החיים הטובים שלנו, עד כמה שאפשר. אבל כשזה מגיע ללארוז ולעזוב פה כשכל עולמי באבל… אני לא מסוגלת. אפילו אם זה רק לשבוע, אפילו אם מאיה לא מפסיקה לרצות לרקוד ולשמוח, אפילו אם היא כבר מתבצרת במיטה כי בחוץ כלם עצובים… מקסימום אסע אליה, לשמח אותה. זה בוודאי יעזור גם לי. ואולי אני לא חייבת כי אל הצימר של יעל הגיעו קרובי משפחה מהדרום שרצו לחסוך ל4 ילדיהם את טרואמת האזעקות, והם כבר ישחקו עם מאיה.
*
לי אין שירים מספיק עצובים. אז אם אני כבר בענייני ספרות נורבגית, אני מעלה ציור ידוע ושיר של משוררת נורבגית שנכתב אחרי השואה. הוא לא ממש מתאים למצב, חס וחלילה, אנחנו רחוקים מזה ויש לנו חיי יום יום. אבל אנחנו באבל כבד וצריכים להתבטא:
*
*
*
אֵין יוֹתֵר חַיַּי יוֹמְיוֹם/ גוּנבוֹר הוּפמוֹ
*
*
*

אֱלֹהִים, אִם עוֹדְךָ שָׁם בַּמָּרוֹם,

אֵין יוֹתֵר חַיַּי יוֹמְיוֹם.

*
יֶשְׁנָהּ רַק צְעָקָה אִלֶּמֶת.

יֶשְׁנָהּ רַק חֲשֵׁכָה רוֹעֶמֶת.
*

עֵץ אָדֹם הִיא מְכַסָּה!

אֶת הַכֹּל הִיא מְהַסָּה.
*

אֶל בֵּיתוֹ אִישׁ אִישׁ יִפְרֹשׁ

אַךְ תָּמִיד אוֹתָם יִפְגֹּשׁ.

*
כִּי כָּל מָה שֶׁנַפְנִים , גַּם אִם נַחְכִּים,
הוּא נְשִׁימָתָם שֶׁל רְצוּחִים .

גַּם אִם לָאֲבַדּוֹן תֵּלֵךְ
עַל אֶפְרָם אַתָּה דּוֹרֵךְ.

אֱלֹהִים, אִם עֲדַיִן יַכִּירְךָ מְקוֹמְךָ בַּמָּרוֹם,
אֵין יוֹתֵר חַיַּי יוֹמְיוֹם.